|
|
עמוד:13
המדמה | 13 החברתי - מעשי, בשונה מכושרינו המדעיים והטכנולוגיים, דומה שאיננו מתקדמים ואולי אף נסוגים . נפתח בדוגמה של נביאי ישראל המקראיים, שעליהם אני וכותבים רבים אחרים מסתמכים בביקורת המציאות הפוליטית העכשווית שלנו . דמויות אלה מספקות לנו הדגמות מופתיות של יכולת זו . הינה כך אצל ישעיהו : "והיה באחרית הימים . . . וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות – לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה" . כך גם מיכה הנביא, המסתמך על חזון ישעיהו ש"ציון במשפט תיפדה", אך מרחיב ומאתגר את קהלו בהציבו שתי חלופות להכרעה מוסרית ופוליטית : אפשר אומנם ש"מציון תצא תורה", אך אפשרית גם מציאות של "בוני ציון בדמים וירושלים בעוולה" . בקפיצה של למעלה מאלפיים שנה, כשבאמתחת האנושות כבר חזונות חברתיים רבים ומגוונים ובהווה של אמצע המאה ה - 20 זוועות המוניות שלא נודעו כדוגמתן, מעמידים סופרים גדולים כמו ג'ורג' אורוול, אלבר קאמי, ארתור קסטלר ואלדוס האקסלי חזונות של דיסטופיות חברתיות – לכאורה ספרות בדיונית על 1984 וחוות חיות, על דֶבר, אפלה בצוהריים ועולם חדש אמיץ, ולמעשה על הסדרים פוליטיים מפלצתיים, נוכחים ועתידניים, שדורסים ורומסים את כל היפה והנאצל שברוח האדם . ועוד ראוי לזכור בהקשר זה את בוב דילן של סוף שנות השישים המהפכניות, את מרטין לותר קינג ב"יש לי חלום", את ג'ון לנון ו"תארו לכם" שאין עוד מלחמות על דת ולאום אלא רק אחווה אנושית לכול, וש"אם תרצו אין זו אגדה" – כך בחלומם הקולקטיבי של עמים לריבונות, של גזעים משועבדים לחירות ולשוויון, של קבוצות מגדריות להשגת שוויון מגדרי, של מודרים ומוחלשים השואפים להיות מעורבים, שווים ונחשבים . על הדמיון במופעו היצירתי - אומנותי קשה לדבר, ומפאת דרך ארץ למעשה היצירה האומנותי וחשש לגימוד החוויה האומנותית ואפילו להתרחקות מנכרת ומעמעמת מגודל ההתנסות בה, יש להיזהר מעודפות או מהפרזה בניתוחים ובפרשנויות . משהו על מלאכת האומנות אנו לומדים מעדותה המשוררית של אגי משעול ( 2015 ) : ״כִּי אֲנִי מְשׁוֹרֶרֶת וְיוֹדַעַת, כְּמוֹ נְמְָלָה, לָרֶדֶת שְׁאוֹלָה עִם סַרְגֵּל קַשׁ, וְלַעֲלוֹת חֲזָרָה עִם גַּרְגֵּר חִטָּה" . האומנים היוצרים חיים איתנו במרחבי השכל הישר, המובן מאליו,
|
|