|
|
עמוד:14
14 בגרונו" ( שם ) . רק אז נענה אחיתופל, והעניק לדוד רשות לעשות כך ( מה שלא ימנע ממנו למות בחנק ) . נימוקו של אחיתופל להרשאה שופך אור נוסף על אופיו של התהום . בהיתרו מסתמך אחיתופל על מְחִיַּת השם המפורש במי הכיור, כדי לעצור את אש הקנאה של בעל החושד שאשתו סוטה . שבועת האישה על חפותה ובה שם אלוהים נכתבת על קלף ונמחית במי הכיור . היא מושקית במים ובהם השם המפורש . אם סטתה — צבתה בטנה, ואם לא, היא מנוקה מכל חשד ועל בעלה להשיבה אליו . ואז "נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו [ מדעתו, ואמר ] : ומה לעשות שלום בין איש לאשתו [ בדין סוטה, שבעלה חושד בה שנטמאה עם אחר ] , אמרה תורה : שְמי שנכתב בקדושה יִמָּחֶה על המים [ שכּן בסוטה מוחקים מגילה שכּתוב בה שם ה', במים ששותה הסוטה ] , לעשות שלום לכל העולם כולו — על אחת כמה וכמה שמותר . אמר ליה [ אמר לו, לדוד ] : שרי [ מותר הדבר ] " . חֵמת התהום הגואה כביטוי לחֵמת האל מושווית לזעמו של בעל קנאי לערוות אשתו . מְחִיַּת שם השם בתוכו תשטוף מעליו את חמתו ותשכין שלום בין העולמות . דוד זורק את החרס שעליו שם הויה, ומיד נח התהום ונסוג לעומק של שישה-עשר אלף אמות . אולם בכך לא תם הזעזוע הקוסמי . התהום הקדוש, פות העולם, הוא מקום הניגודים : איום לחורבן ומקור חיות ופריון כאחד . נסיגתו למעמקים מאיימת לגזור על העולם עקרות ובצורת ( כבעל שקנאתו נסתרה אך עתה יפרוש מאשתו ) . אין די באקט הקיצוני, המאגי, של מחיית השם כדי להציל את המשך העולם ( כמו שאלפי שנים אחרי דוד, יסיר המהר"ל מפראג את שם הויה ממצחו של הגולם, שיצר בכוח המאגי של השם המפורש, והגולם יתפורר וישוב לעפר עד עולם ) : כדי להמשיך את קיום העולם חייב דוד להעלות את התהום שנסוג עד לגובה של אלף אמה, שבּו מרטיב ומכלכל הרחם הקדוש את
|
|