|
|
עמוד:13
13 וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹוְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ" ( ישעיהו ה 2 ) . אולם בבניית המקדש מסתכן דוד בנגיעה בקודש . כשהוא נוקב שיתין, או מנקה את השיתין הקדמוניים שנסתמו, הוא עוקר את השסתום הנתון על פי התהום . התערבותו הבלתי-זהירה של דוד בטופוגרפיה של המקום הקדוש, ההיבריס של חדירתו הנמהרת לערווה הקדושה, לתהום הרחם הקוסמי, האלוהי, מחוללים אסון . ברגע זה גם הסיפור משתבש . המסַפר, "אחד המסדר אגדות", לא זוכר במדויק איך הצליח דוד לעצור את שטפו של התהום שנפרץ . ורק כשהוא שב ונשאל על ידי רב חסדא, הוא נזכר פתאום בהמשך המסתורי של הסיפור, שכמו בוקע גם הוא מתהום הנשייה . "אמר ליה [ אמר לו רב חסדא ] : הואיל ואדכרתן ( מלתא ) , הכי אתמר [ הואיל והזכרתני את הדבר, כך נאמר הדבר במקורו ] " . מול התהום העולה על גדותיו מציע דוד להשליך למימיו חרס ועליו שם אלוהים, וכשיִּמָּחֶה השם במים ישקוט התהום . רש"י חושף שאותו חרס אינו אלא הפקק הקדמוני ( או אולי קרום הבתולין ) שסתם את התהום, ושאותו עקר דוד ממקומו בעת נקיבת השיתין : "מצאוֹדוד על פני נקב התהום, וכתוב בו שהיה שם מששת ימי בראשית" ( רש"י על מסכת סוכה, דף נג, ע"ב ; ועד כמה מזכיר אותו חרס את אבן "האָלף" ובה כל תולדות העולם שבסיפורו של בורחס ) . אולם גם בדחיפוּת, מול התהום הגואה, דוד אינו מעז להשתמש באמצעי קיצוני זה, למחות את שם אלוהים . הוא מבקש אישור . אך איש אינו מעז לפצות פה . "מי איכא דידע אי שרי למכתב שֵׁם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח ? [ האם יש מי שיודע אם מותר לכתוב שם של קודש על חרס ולזרוק אותו בתהום וינוח התהום ? ] . ליכא דקאמר ליה מידי [ לא היה מי שיאמר לו דבר ] " . דוד משביע בקללה, שמי שיודע את התשובה יאמר לו, ולא, יחנק . "אמר דוד : כל דידע למימר [ כל מי שיודע לומר ] ואינו אומר [ לי דבר ] — יחנק
|
|