|
|
עמוד:10
10 בילדוּת, בתל אביב, אבא היה אומר "ירושלים . . . " במבט חולמני, ומקולו הרך עלה הד צעדיהם של דורות המשפחה אשר הגיעו בשנות העשרים לירושלים מהעיירה באוקראינה ונפטרו לפני שנולדתי . סבים ואבות-סבים . צעדיהם הדהדו ברחובותיה הנבנים, נשענים על מקל בחום הקיץ, מרימים את ראשם בפליאה, "איך זכינו אנו, מבני כל הדורות, לשוב אל עיר ציון וירושלים" . אז לא שיערתי איך אמצא במחברותיו שחורות הכריכה של סבי, הכתובות בכתב יד של תלמיד חכם, את הנתיב שיוליך גם אותי, דורות אחר כך, בירושלים . נסעתי אל פריז ישראלית ושבתי ממנה יהודייה . כאחד מהיהודים במרחקי הגולה הנכספים לציון, כאחד מצלייני המערב, עליתי גם אני לרגל לירושלים . עם שובי מעיר האורות בחרתי להתיישב לא בתל אביב, העיר ה"סקסית", אלא בירושלים, ליבת הארוס . הייתה זו ראשיתו של מסע אל מקום התאווה . מסע אישי שטבועים בו עקבות רבים . אולם המסע לירושלים לא נפסק עם הגיעי . להפך . הוא הוליך אל שבילי המקום ואל מעמקיו של מיתוס ירושלים . מסע אל הנוף, אל העיר ואל שכבותיה הרבות ומסע אל פניה של ירושלים בכתובים ובתודעות — תל ארכיאולוגי של מילים, של דימויים ושל ערגות, המתארים את ירושלים של מטה ושל מעלה ושבים וכותבים את עלילותיה . מסע אחד חצה את השני . כי המסע לירושלים הוא הרפתקה מתמדת בחיפוש : "מהי ירושלים ? " אך גם תביעה לשאול, "מי אני ? " מהי "דרכי" בירושלים ? ירושלים, כפריז של הסוריאליסטים עם הפסאז'ים של וַלטֶר בֶּנימין, כסנט פטרסבורג של גיבורי דוסטוייבסקי או כפראג של קפקא, כותבת את הנמצאים בה ואת ההולכים בדרכים אליה, והיא שבה ונכתבת על ידיהם .
|
|