|
|
עמוד:14
14 הבנות של אלה משם לא כל מה שאנחנו הוא "דור שני לשואה", אולם במובן מסוים כל פרט מחיינו ספוג בהיסטוריה של הורינו . יש מקום לניסיון לבודד את מה שקשור בהיותנו דור שני לטראומה לאומית ומשפחתית וסובייקטיבית, ומצד אחר אי – אפשר לבודד זאת . לכולנו יש דחף לומר משהו על הורינו, במובן מסוים להנציח אותם, במובן מסוים להנציח את הטראומה, לתת לה מקום, אחרי שחדלנו להתכחש לה בתוכנו . עצם התהליך הזה, של הכרה במציאותה של הטראומה הזאת בתוכנו, של ההתנסחות הסובייקטיבית שלה בתוכנו, הוא תהליך שיש מקום לכתוב עליו . אני כשלעצמי לא הייתי במגע עם ה"דבר" הזה אלא באופן קלוש, למרות שאמי לא חסכה ממני את המגע הזה . חלף זמן עד שיכולתי לקשר בין מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים לבין "סימפטומים" של מטופל, לא כל שכן ה"סימפטומים" שלי עצמי . גם על כך אכתוב . אנחנו בתווך שבין השואה לתקומה ועלינו להיזהר שלא ליפול אף לא לאחד משני הקצוות הללו, כלומר, להביא את הדברים ללא נימה טרגית או מלודרמטית . נקי – נקי, כמו שזה היה, בניסיון לבודד את החוויה עצמה מן המונחים השחוקים שהפכו לכינויים שלה במהלך השנים במדינת ישראל . אפשר בבת אחת לנסות להימלט מן השם הזה, "דור שני", וגם לקבל אותו, לנסות לבאר אותו לעצמנו ולכל האחרים שנושאים ולא נושאים אותו . אפשר לכתוב
|
|