|
|
עמוד:13
מבוא 13 וכי מי לכל הרוחות ירצה לשמוע את זה, להרגיש את זה, לחשוב על זה, לדעת את זה ? ואולם נוכחותן של נשים אחרות עם "נורא מכול" משלהן הפחיתה את החשש - החשש שלי לפחות - שמא העודפות של ה"נורא מכול" תנדה אותי שוב מהחברה, כפי שחשתי בילדותי, ושוב אהיה בודדה ואילמת בגלל משהו שמחוץ לשליטתי, שנמצא אצלי בדם ואיני יכולה להוציא אותו משם . אני מביאה כמעט כלשונו את המכתב הקצר ששלחתי לכל אחת מהכותבות : שלום לכן, ההקשר שלנו הוא מדינת ישראל 2014 - 2015 . זוהי הקרקע שבה אנחנו נטועות, ולא במקרה . חלקנו גדל ממש כאן, חלקנו במה שמכונה "הגולה" . כולנו נולדנו להורים שבתוך נשמתם נקרעה קריעה, שעברו טראומה ממושכת ששברה את נפשם . בתוך השברים שלהם גדלנו . עכשיו אנחנו בנות חמישים ושישים . יש לנו ילדים משלנו, הקמנו משפחות . הילדים שלנו הם הדור השלישי, הדור השני שאחרי הטראומה . יש לנו אפוא פרספקטיבה . אנחנו סוג של "זרתוסטרה" - לאור הצהריים עומד זרתוסטרה ומתבונן בעבר ובעתיד . אנחנו : בתווך שבין ההורים שבורי הנפש שסיימו את חייהם או שמצויים בסופם, לבין האנשים הצעירים שהולדנו אשר בונים את עולמם שלהם .
|
|