מבוא / אסתר פלד

עמוד:12

12 הבנות של אלה משם להתקיים אצל רבים שאינם בני הדור השני, וּודאי אצל אנשים שגדלו בבתים טראומטיים, כמו למשל בבתים שבהם אחד ההורים היה חולה, או נפטר, או בבתים שכולים, או בבתי מהגרים . אי – אפשר לבודד את ה"סימפטומים" של הדור השני לשואה ואי – אפשר לייחד אותם . כיוון שאני סבורה כך, אני מצהירה שאין בכוונתי לעשות זאת . אין לי היומרה להגיד "הו, מה שאנחנו עברנו הוא הנורא מכול", "דבר לא ידמה לשואה" וכיוצא באלה . הכוונה שלי פשוטה יותר, אישית יותר : אני גדלתי בבית של הורים שעברו את השואה . הייתי בודדה מאוד בילדותי, ואני סבורה שחלק מחוויית הבדידות שלי קשור לבית שגדלתי בו . במהלך חיי פגשתי נשים וגברים שחוו בדידות דומה, והבנתי שאפשר להיות פחות בודדים, שאפשר לדבר על חוויית הבדידות, על הכעס ועל החמלה ועל החריגות, וזה מקל . לכן בחרתי לערוך ספר שמדברות בו נשים אחדות בנות הדור השני . ההקלה שחוויתי אני במפגשים עם נשים אחרות שהן בנות הדור השני, היא שהבהירה לי את ערכו האפשרי של ספר כזה, שיש בו יותר מקול אחד . זאת ועוד : שנים אחדות לפני שהוחלט על כתיבתו של הספר הזה, שקלתי לכתוב בעצמי - ללא שותפים - ספר שעוסק בזה . אלא שלא היה לי העוז לעשות זאת . מדוע נחוץ עוז כדי לכתוב על כך ? משום שמדובר בטראומה מתמשכת . הכתיבה על כך משמעה כתיבתו של הנורא, והנורא מרתיע . גם עכשיו, לאחר שכתבתי את הפרק שלי שנמצא בין דפי הספר, אני מעידה : לא כתבתי הכול . את הנורא מכול, המטורף מכול, אותו לא כתבתי . ולא רק אני לא כתבתי את הנורא מכול ; עוד נשים בינינו לא כתבו אותו .

משכל (ידעות  ספרים)

הוצאת בבל בע"מ


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר