|
|
עמוד:10
10 הבנות של אלה משם כלומר להכליל . לכן, כך נדמה לי, הסתובבנו לא פעם בתחושה עמוקה של חריגוּת . חשנו חריגות חסרת שם, בגלל הבית המוזר, המתחזה לנורמלי, שבתוכו גדלנו, שמתוכו יצאנו בבוקר אל החיים החברתיים שלנו, החיים שבהם משחקים ומתרוצצים ואחר כך מתבגרים ומתאהבים ואחר כך הולכים לצבא ובונים משפחה . חשנו חריגים בנוף הישראלי, כאילו אנחנו לא לגמרי שייכים, אבל גם לבית שלנו לא לגמרי השתייכנו . וכך עברו עלינו שנות הילדות וההתבגרות, לא לגמרי שייכים לבית ולא לגמרי נינוחים בחיים שמחוץ לבית, תמיד חריגים, תמיד מנסים להסתיר את החריגות . אדם שחש חריגות נוטה על פי רוב לייחס אותה למגבלה שלו, לאיזה אי – התאמה שהוא לוקה בו, ואז הוא חש בושה, כאילו כשל במשהו . לא היה לנו שם, ולכן לא היתה סיבה מובנת לכובד שישב בתוך הנפש, לתחושה המעיקה שקשורה במפגש האילם, החוזר על עצמו בכל פעם שהיינו שבים הביתה מבית הספר, מהתנועה, מהצבא, עם ההורים ש"היו שם", או שלא היו שם אבל איבדו שם אנשים חשובים או רבים . אדם עשוי מכל האנשים שעשו אותו, בעיקר מאלה שאיתם חי את שנות חייו הראשונות . הוא עשוי מהם, כלומר נושא אותם בתוכו והם מהווים חלק ממנו עצמו . דרך המודל הפשוט הזה אפשר להבין מה קורה אצל אנשים שמחזיקים בתוך נפשם אנשים חבולים, חבולים בחבלה עמוקה ; מה קורה אצל מי שנושא בתוכו את האנשים המתים, אהוביהם של הוריו . אדם נושא בלבו כל חייו כאב ותחושה של חריגות המלוּוה, תמיד מלווה, בבושה . הוא
|
|