|
|
עמוד:5
המשך בעמוד הבא 5 אב תשע"ט / גיליון 84 / מבט מל"מ / הרהורים על בעיות המודיעין במלחמת ההתשה / יואב גלבר הסוגיה המרכזית ששינתה לחלוטין את פניה היתה סוגית ההתרעה . לפני מלחמת ששת הימים נהנתה ישראל ממרחבי חיץ שהפרידו בינה לבין הגופים העיקריים של הצבאות הערביים במדינות השכנות . עיקר הצבא המצרי חנה ממערב לתעלה או לחם בתימן ; רובו של הליגיון נפרש בגדה המזרחית וגם רובו של הצבא הסורי שהה בבסיסים באזור דמשק וצפונה משם, ורק חטיבה אחת היתה פרושה ברמת הגולן . תחילת תנועה של כל אחד מן הצבאות האלה לעבר גבול ישראל נתנה התרעה של ימים אחדים לפחות ובעיית ההתרעה התרכזה במידע מסוכנויות האיסוף על תזוזות כאלו . תזוזת כוחות כסימן להתרעה אחרי המלחמה נעלמו מרחבי החיץ . בין היערכותו הקדמית של צה"ל לעיקר הצבא המצרי הפרידו 180 מטרים של מימי תעלת סואץ . מרחק קצר עוד יותר הפריד בין קו מוצבי צה"ל לאורך הירדן לקו מוצבי התצפית הירדנים, ובתוספת כמה קילומטרים – אל המתחמים העיקריים בפתחי הצירים העולים אל גב ההר . גם המרחק בין מוצבי צה"ל ברמת הגולן לקו הקדמי הסורי התקצר מאוד . החיכוך הקרוב, וריכוז עיקר סדר הכוחות של האויב בקרבת קווי הפסקת האש, הפכו את ההתרעה משאלה של הערכת יכולות לשאלה של הערכת כוונות . היכולות היו פחות או יותר נתונות והמעקב אחריהן התבסס, כמו לפני מלחמת ששת הימים, על התעצמות, אימונים, שינויי פריסה ותנועות . המשתנה החדש היה זיהוי מהיר ומוקדם של כוונה להוציא את היכולות מן הכוח אל הפועל בעיתוי מסוים . באיזון שבין התייחסות ליכולות ולכוונות, מילא תפקיד מרכזי גורם שאמנם לא היה חדש אבל משקלו השתנה באופן דרסטי : המוטיבציה הערבית להילחם בישראל . עד 1967 היו מדינות ערב מעורבות בסכסוך בארץ - ישראל בגלל אינטרסים שהיו להן בפלשתין ובגלל הסולידריות לפלשתינאים שגילתה דעת הקהל . שתי הסיבות לא נחשבו ראויות לצאת בגללן למלחמה . אחרי מלחמת ששת הימים הסכסוך לא נסב רק על פלשתין אלא בראש - וראשונה על הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והכבוד הלאומי של מצרים וסוריה ( ובצורה שונה גם של ירדן ) , ושלושת אלה יצרו מוטיבציה שונה לגמרי למלחמה . המודיעין הישראלי החמיץ את השינוי הזה והוסיף למקד את תשומת לבו ביכולות ולהמעיט, אם לא להתעלם ממשקלן של הכוונות . הקונספציה המפורסמת של אמ"ן, שנוצרה אמנם אחרי מלחמת ההתשה, ביטאה היטב את ההחמצה הזו . ההתשה פרצה אך לא נודעה . . . באפריל 1968 קיים המטה הכללי סדרה ראשונה מאז מלחמת ששת הימים של דיוני הערכת מצב, ובסוף הערכת המודיעין סיכם האלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן דאז את האיומים הנשקפים ממצרים ואת סבירותם . בין תפיסת מאחז מוגבל בגדה המזרחית של התעלה לבין מתקפה כללית "שסבירותה נמוכה עד 0791", הוא מנה כמה אפשרויות ביניים, אך מלחמת התשה כפי שפרצה בתעלה כעבור שנה לא נזכרה ביניהן כלל . יריב סיים את סקירת המודיעין שלו באזהרה, נבואית כמעט : "אסור לנו לבנות על התרעה מודיעינית . . . ואם יש לי עוד אמביציה אחת בחיים, היא שהערבים המנוולים האלה לא יצליחו להפתיע אותנו . . . הפסדנו את מרחב ההתרעה של סיני . . . לכן, לדעתי, אנחנו צריכים להיות ערוכים לאפשרויות של התקפת פתע . " יריב קיווה שבכל זאת יצליח להתריע בזמן, אך אמר כי על - מנת לשפר את הסיכוי לכך יש המון מה לעשות ויידרשו לו אמצעים ניכרים . הרמטכ"ל חיים בר - לב פטר את האזהרה בקלות : "אהרל'ה ? . . . נוהג להיות בסדר עם כל האפשרויות . אני מניח שעל אותו משקל הוא אומר שייתכן שלא תהיה התרעה מודיעינית . " מצב כזה, אמר, יהיה חצי קטסטרופה . המוטיבציה השונה של הערבים בסכסוך, לאחר מלחמת ששת הימים נגעה לא רק לסוגיית ההתרעה אלא גם לסוגיה מרכזית נוספת, ההתייחסות לקרבנות . חוסר היכולת להגיע להכרעה במלחמת ההתשה, שנעשה ברור ככל שהמלחמה נמשכה ולא נראה שרצון הלחימה של המצרים נשבר, הביא את אמ"ן למדוד הצלחות וכישלונות במונחים של חללים : כמה היו לישראל וכמה למצרים ? הדברים מופיעים בסקירות רבות בפורומים שונים, ולעתים התגלתה גם נטייה להגזים במספרי החללים המצריים כדי להעצים הישגים . הגישה ההשוואתית הזו היתה מוטעית מיסודה : מלחמת ששת הימים היתה מלחמה עקובה מדם אבל ההישגים פיצו בעיני הציבור על הקרבנות . נכונותו של הציבור לשאת באיזון שבין התייחסות ליכולות ולכוונות, מילא תפקיד מרכזי גורם שאמנם לא היה חדש אבל משקלו השתנה באופן דרסטי : המוטיבציה הערבית להילחם בישראל . הרמטכ"ל חיים בר - לב פטר את האזהרה בקלות : "אהרל'ה ? . . . נוהג להיות בסדר עם כל האפשרויות . אני מניח שעל אותו משקל הוא אומר שייתכן שלא תהיה התרעה מודיעינית . " מצב כזה, אמר, יהיה חצי קטסטרופה . מוצב צה"ל במעוז, צילום : "במחנה", באדיבות ארכיון צה"ל
|
|