|
|
עמוד:14
14 | אריאלה פרידמן לא היו סטודנטים ערבים בחוג לפסיכולוגיה ) וחציה סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית — יהודים — בהנחיית זוננשיין וחלבי . כמורת הקורס, ישבתי מאחורי מראה חד-כיוונית וצפיתי בתהליך מהצד . אחר כך ניתחתי אותו עם הסטודנטים לפסיכולוגיה בכלים של פסיכולוגיה חברתית . התהליך הזה עורר בי שתי חוויות חזקות : הראשונה הייתה חוויה אינטלקטואלית . שנים שאני לומדת ומלמדת פסיכולוגיה חברתית, אבל כל מה שלמדתי בכל השנים לא הקנה לי הבנה עמוקה על יחסי קבוצות כמו המפגש הזה בין הסטודנטים באוניברסיטה . הוא איפשר לי ללמוד מקרוב על הפסיכולוגיה של המיעוט והפסיכולוגיה של הרוב, על תהליכי קומוניקציה במצב של יחסי כוחות בלתי שוויוניים, על האמוציות החזקות הקשורות לזהות החברתית של האדם ועל משמעות ההשתייכות הקבוצתית . כמובן שלמדתי הרבה גם על חייהם של הערבים אזרחי ישראל ועל תגובותיהם של היהודים כלפיהם . החוויה השנייה הייתה רגשית . במשך כל התקופה שבה נפגשה הקבוצה — שנה אקדמית שלמה — ישבתי מאחורי המראה החד- כיוונית, התבוננתי והאזנתי כשבטני פעורה . הישיבה הזאת לוותה בחרדה, בפחד ובהתרגשות . התרגשתי ופחדתי עם הערבים, שבפעם הראשונה בחייהם דיברו עם היהודים דברי אמת, חשפו את רגשותיהם כאזרחים במדינה המוגדרת ״יהודית ודמוקרטית״, שבה היהודים הם הרוב ואילו הם, הערבים, המיעוט . הבנתי, אולי בפעם הראשונה, מה מרגיש אדם המשתייך לקבוצת מיעוט לאומית, במדינה שיש לה סכסוך מתמשך ולעתים אלים עם בני עמו . הזדהיתי עם היהודים שעברו במפגשים האלה תהליך כואב של התמודדות עם מציאות אותה לא הכירו, או הכירו והכחישו . הזדהיתי עם מבוכתם, ועם הכאב והחשש שעלו מהפגישות האלה, שחייבו כל אחד ואחת מהם להתמודד עם שאלות על מוסריות הקבוצה החברתית שלהם . נבהלתי מהתוקפנות שהתעוררה בשני הצדדים, אבל גם למדתי לסמוך
|
|