|
|
עמוד:13
דיאלוג בקמפוס : ערבים ויהודים במרחב משותף | 13 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 העמקתי את פעילותי בקבוצות שקידמו את סיום הכיבוש ופתרון שתי המדינות . אבל אחרי הסכם אוסלו ורצח רבין, הרגשתי שהסכסוך עם הפלסטינים מתדרדר ומסתבך . וכך מצאתי את עצמי משקיעה את העניין הפוליטי שלי יותר ויותר בחינוך ובקבוצות דיאלוג . תשומת לבי הופנתה אל עבר הפלסטינים אזרחי ישראל . קיוויתי שבדרך נס הקונפליקט עם הפלסטינים יגיע לסיום, וכל שיידרש הוא לתקן את היחסים שבין יהודים וערבים אזרחי ישראל . ב- 1991 פגשתי את ד"ר נאווה זוננשיין וד"ר רבאח חלבי, מנהלי בית הספר לשלום ביישוב נווה שלום . הם הציגו בפניי מודל עבודה שפיתחו לדיאלוג בין קבוצות בקונפליקט . באותן שנים נהגו לקיים בארץ מפגשי ״דו-קיום״, אבל הדיאלוג שהם הובילו היה שונה . הדיאלוג של בית הספר לשלום לא התמקד ביחסים הבין-אישיים אלא בזהות ושייכות קבוצתית . על פי המודל הזה, היחסים הבין- אישיים אינם יכולים להיתפס במנותק מזהותו הקבוצתית של האדם . בנוסף, הדיאלוג עסק באופן ישיר בקונפליקט וביחסים בין הקבוצות החברתיות בישראל, ובמיוחד ביחסי הכוח הבלתי שוויוניים ביניהן . תוך כדי הדיאלוג הודגש חוסר הסימטריה בין היהודים לערבים בישראל . הדיון עסק, בין השאר, בעובדה שמתוקף היות אדם יהודי הוא משתייך לקבוצה החזקה, זו ששולטת במשאבים ובקבלת ההחלטות, בעוד שמי שמשתייך לקבוצת הפלסטינים אזרחי ישראל הוא חלק מקבוצת מיעוט . באותה תקופה ביקשו זוננשיין וחלבי להרחיב את פעילות קבוצות הדיאלוג גם לאוניברסיטאות, ולכן בנינו יחד קורס שנתי לתואר שני בפסיכולוגיה . זה היה קורס דינמי שנמשך לאורך שנת הלימודים, ובמסגרתו פעלה קבוצת סטודנטים שחציה ערבים ( סטודנטים שלמדו באוניברסיטה לאו דווקא בחוג לפסיכולוגיה, משום שבאותם ימים
|
|