|
|
עמוד:11
דיאלוג בקמפוס : ערבים ויהודים במרחב משותף | 11 סוציאליזציה פוליטית, שכללה ביקורת חריפה על מדיניות ארצות הברית בעולם, וגם על מה שקורה בישראל . היה זה טרום מלחמת ששת הימים, ובארץ מיעטו להשמיע ביקורת — על המדינה בפרט, ועל מדיניות הממשלה בכלל . הדעה הרווחת הייתה שאנחנו "מדינה שוחרת שלום המוקפת באויבים הרוצים להשמידה . " למדתי באוניברסיטת קליפורניה ( UCLA ) בסוף שנות הששים הסוערות, שנים של מהפכה חברתית, של מחאה אנטי מלחמתית, של צעירים שדבקו בקריאה : " make love not war ", של סלידה מבורגנות ומסממניה . צמחה מוסיקה שתאמה את הקריאות הפוליטיות נגד מלחמת וייטנאם, והצעירים נשאו את דגלי החופש, השוויון והאהבה והפכו אותם לערכים החשובים — אישית, חברתית ופוליטית . יום אחד נסעתי עם חבריי ללימודים לסדנה נגד אלימות שארגנה המוסיקאית ג'ואן באאז בביתה בכרמל, מדרום לסן פרנסיסקו . באאז הייתה אז אחת הפעילות הבולטות נגד מלחמת וייטנאם . הסדנה עסקה בהתנגדות למלחמת וייטנאם ובתנועת זכויות האזרח בארצות הברית שחרתה על דגלה את הקריאה לשוויון ובראשה עוד עמד אז מרטין לותר קינג . מי שניהל את הסדנה היה פילוסוף יהודי-אמריקאי בשם איירה סנדפרל, וכשהוא התחיל לדבר נגד עוולות המלחמות, אמרתי בביטחון : "אבל אצלנו המצב אחר, לנו אין ברירה" . אני זוכרת שהוא הביט בי לרגע, חשב ואמר : "נכון, זה אחרת" . ועד היום אינני יודעת אם כך באמת חשב, או שהיה לו לא נוח כיהודי לדבר נגד ישראל . ועם זה, עם כל הביקורת ששמעתי בקמפוס האמריקני, עדיין נותרה בי אמונה חזקה בצדקת דרכה של ישראל . באותן שנים פעלו בקמפוס בלוס אנג׳לס קבוצות אתניות ופוליטיות רבות, בהן קבוצות של תומכי ישראל וקבוצות שתמכו בפלסטינים . החשיפה שלי לנקודת המבט הפלסטינית חיזקה בי את האמונה שמלחמה אינה הפתרון ויש דרך אחרת . במסגרת פעילות הקבוצות
|
|