|
|
עמוד:12
12 תיבת הקולות כהשראה לאמנות ולחיים . פרקי הספר דנים בתחומים שונים המעסיקים אותי כאמנית, ובתוכם משובצים סיפורים אישיים ומשפחתיים, דוגמאות מיצירות שלי ושל אחרים, סקיצות אחדות ובהן רעיונות לעיצוב, בימוי או כתיבה - מאלה שאני רושמת לפני כל יצירה חדשה . יוצרים ומבצעים, הוגים וחוקרים כתבו לפנַי על הנושאים האלה, כל אחד מנקודת מבטו, ומדי פעם התכתבתי עם תובנותיהם . השתדלתי להימנע מקביעות נחרצות ; אנשים שיש להם משנה סדורה על כל דבר מעוררים בי אי-נוחות . הדרך שלי כאמנית מתגלה לי תוך כדי הליכה, ובכל שלב אני רואה רק עד הצעד הנוכחי, לכן אצלי הכול מוטל בספק : מספר הדרכים להתפתחות אישית ואמנותית הוא כמספר האנשים והאמנים, ומה שנכון בעיני לא בהכרח יתאים לאחר, אפילו לא לעצמי בתקופה אחרת של חיי . בנקודת הזמן והמרחב הנוכחית, נזקקתי לאומץ גדול כדי לכתוב ספר אישי על עשייה אמנותית, ולהתגבר על הספקות באשר לרלוונטיות של ספר כזה למישהו מלבדי . האומץ נבע מהאמונה בכוחן של תרבות ואמנות ליצור קירוב וריפוי, נחמה ותקווה ; מהידיעה כי בני אדם כיום, בדיוק כמו בזמנה של סבתא-רבתא דיאמנטה, זקוקים למפגש אנושי מקרב ; ומההבנה כי את שלמוּת הרגע שחווינו כילדים קטנים כשהקשבנו לשיר הערש ששרו לנו, אפשר לחזור ולחוות כמבוגרים, דרך החוויה האסתטית הגלומה באמנות . שנתיים אחרי השיחה ההיא, כשאמי הייתה בת שמונים ועדיין מלאה חיוניות וסקרנות כנערה, נודע לה כי חלתה בסרקומה
|
|