|
|
עמוד:10
10 תיבת הקולות עושה לה מקיר לקיר חבלים, על זה שמים מין שמיכה כזאת, וזה עושה את זה נדנדה - - אני : ערסל . אמא שלי : בדיוק, ערסל ! היו שמים את התינוק, ויש לה חבל מהערסל עד לספסל שהיא יושבת, והיא מזיזה ושרה . . . אני זוכרת את יהודה, ואת עזרא, איך הייתה מנדנדת אותם ושרה להם . . . ואת שירה ! את שירה גם אני נדנדתי, ושרתי לה ! אני : ומה הייתם שרים ? תמיד בספניולית ? אמא שלי : אני - בתורכית, כי למדתי בבית-ספר שירים בתורכית . אבל הזקנים, ההורים, הסבתות - רק בספניולית . האסוציאציות של אמא שלי מצמידות את רגעי סוף החיים לרגעי תחילתם, ומליווי הנוטות למות היא ממשיכה בטבעיות אל ערסול התינוקות . כמה מהנסיבות באמת דומות : הקירבה האינטימית, הקול הנשי, אופן הזימרה המרגיע . בשנות השבעים של המאה העשרים, בארה“ב, ייסדה תרז שרדר-שקר את תחום הטנטולוגיה המוסיקלית - תחום ליווי לחולים סופניים שבו מטפלים שהוכשרו לכך שרים או מנגנים באוזני הנוטה למות . בכך החייתה מחדש את מה שהיה נפוץ כפרקטיקה עממית-נשית בקהילות יהודיות- ספרדיות ובקהילות רבות נוספות ברחבי העולם . התקשורת באמצעות הקול השר שימשה במשך דורות ככלי תרפויטי בלתי- אמצעי לשלבים שבהם כבר אי אפשר לתקשר בשיחה . בקהילה היהודית-ספרדית בתורכיה, הליווי הקולי של דיאמנטה מולכו וחברותיה היה נפוץ לפחות עד שנות הארבעים של המאה העשרים .
|
|