|
|
עמוד:12
12 | דנית בר בשיבה טובה בהגיעה לגיל 94 . הנצחתם הִנה חלק אינטגרלי מחיי משפחתנו . כולנו זוכרים את סבי וסבתי בחמימות ובגעגועים . לעִתים בחיוך ולעִתים, אפילו כיום, לאחר למעלה מחצי יובל, בדמעה . חלק מרהיטיהם וחפציהם עדיין שמורים בביתי ובבתי ילדיי . ימים אחדים לפני פטירת סבתי באתי לבקרה עם ילדיי . שתינו ידענו שימיה ספורים . חרף גילה המופלג עדיין הייתה בריאה וצלולה . ברגע מסוים אמרה לי : "דנית, פתחי את המגֵרה וקחי לך משם משהו לזיכרון . . . לא, למזכרת . " היא הבחינה בכפל המשמעות שבדבריה וחייכה . גם אני חייכתי, אם כי בקושי . החפצים הם אכן זיכרון ומזכרת . כזה הוא גם שולחן הכתיבה של סבי שעבר אליי בירושה . על פני השולחן מונחת פלטת זכוכית עבה וכבדה . מתחתיה אני צוברת במשך שנים קטעי ציטוטים, אמירות, שירים, הגיגים . מעולם לא נתתי דעתי לשאלה מהי המשמעות של בחירות אלה, מה יש בקטעים שבחרתי . מדוע דווקא אותם . כתיבת הספר הבהירה לי את התשובה לשאלה . כמעט בכולם יש התייחסות לכאב בלתי מוגדר ובלתי נהיר של יחסים עכורים ומרעילים בין הורים לילדים . לא בכדי החזירה אותי כתיבת הספר על הורות מרעילה לשולחן הכתיבה שקיבלתי באהבה מסבי . לצד אותם קטעים יש בו תזכורת לאהבה . מתחת לאותה זכוכית עבה מונחות גם שתי תמונות משפחתיות בעלות משמעות רבה עבורי, באחת, תמונה בה אני מצולמת בגיל שנה וחצי בערך, עם אבי שנהרג חודשים אחדים לאחר מכן . בדומה לתמונת "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו באונרוֹטי, בקאפלה הסיסטינית בוותיקן, גם אנו מצולמים במרחק של כמעט נגיעה, מושיטים יד זה לעבר זה . התמונה השנייה היא של שלושת ילדיי — ליטל, יובל ונועה — כשהם בגיל שבו אני זוכרת את עצמי אומרת "הלוואי שמעכשיו הזמן יאט מלכת ואוכל ליהנות מהם בילדותם, עוד ועוד . " הרצון לנסות לפצח את תעלומת ההרעלה ההורית, לעומת חוויית אהבת האמת ביחסים במשפחה, הוא שמעסיק אותי שנים ומונח בבסיס כתיבתו של ספר זה .
|
|