|
|
עמוד:12
עד גיל אחת ‑ עשרה, אז עברתי עם משפחתי לבאר שבע, רחוק מאוד משפת הים . שום משבר לא נרשם במעבר ההוא . באר שבע הפכה למרכז היקום, וכזאת היתה גם לכל מי שגדל איתי באותן שנים בעיר הדרומית . כשעברנו לבאר שבע כיהן דוד טוביהו כראש העיר . אחריו בא, לשנים רבות, אליהו נאווי . את המילה "פריפריה" לא הִכרנו . היו החברים מבית הספר היסודי ( צאלים בשכונה ד' ) , החברים מהתיכון ( מקיף א' ) , החברים מהתנועה ( המחנות העולים ) , וגם אלה מהחברה הסלונית, זו שבה טעמו כה רבים מאיתנו מגע ראשון ואהבת בוסר . חברינו היו מהדרום ‑ דימונה, שדרות, קיבוצי האזור ‑ ובין באי ביתנו היו גם בדווים מהשבטים הסמוכים . תל אביב כמושא התרפקות, קנאה, או חלום, מעולם לא נולדה בשביל איש מאיתנו . הספר איננו ספר "תל אביבי" . אך הוא גם לא ספר "באר שבעי" ובוודאי אינו ספר על מרכז ופריפריה . מרבית הוריהם של בני הדור כבר אינם בין החיים . דור בני המדינה הם היום המבוגרים . בגרותם ראויה למחקר נפרד, אך בכל עת בה אני נפגשת עם בני הדור, לא רק אלה שהם חברי עשרות שנים, אני מגלה עד כמה המדינה הזו צרובה בנו, עד כמה אנחנו אוהבים את נופיה ואת תנובת אדמתה, עד כמה אנחנו כואבים את כישלונותיה ומתבוננים אחורה בביקורתיות, אך בלי כעס ושנאה . 12 [ ילדים בסדר גמור
|
|