|
|
עמוד:13
תוצר מרכזי של מדיניות ההכלה הוא הסטטוס קוו שנוצר במישור הקרקע - כאשר בחלק ניכר מהנגב המזרחי ממשיכים הבדואים להחזיק בקרקעות, תוך שההכרעה בדבר זכותם הקניינית בקרקע נדחית מזה כמעט 50 שנה . כך נוצר גם המונח "תביעות הבעלות", אשר משקף לתפיסת הבדואי את זכותו בקרקע ולשיטת המדינה את היעדר הזכויות . בדומה ניתן להסביר את הרקע להיווצרות המציאות הרווחת בנגב של בניית בתי מגורים ללא היתר . מציאות זו מכונה על ידי המדינה "פזורות" ו"בנייה בלתי ‑ חוקית" ועל ידי הבדואים "כפרים בלתי ‑ מוכרים" . פרק זה מבקש להסביר את הרקע למציאות הקיימת - עשרות 1 מבנים אלה נבנו בניגודאלפי מבנים בלתי ‑ חוקיים בנגב ( כ ‑ 60,000 ) . לחוק, בכפרים הבלתי ‑ מוכרים, בכפרים המוכרים ואף ביישובי הקבע . למעשה, אין מדובר בתופעה אינדיבידואלית של בנייה בניגוד לחוק, אלא בפעולה של מגזר שלם בניגוד לחוק ומתוך הבנה כי החוק אינו רלוונטי לגביו כלל . בדומה למישור הקרקעות, כך גם במישור הבנייה, תפיסת הנורמה במגזר הבדואי - ובפרט בכפרים הבלתי ‑ מוכרים - היא בהתאם למשפט הבדואי הנוהג ולא בהתאם למשפט המדינה . בהתאם לכך תופס הבדואי את אפשרותו לבנות על אדמתו כזכות וכך תופסת הקהילה סביבו את הדבר . החלק הראשון עוסק, אפוא, לא רק ברקע ההיסטורי ובהבנת הסוגיה, אלא גם בתהליכים שליוו את המדינה ואת המגזר הבדואי עד להקמת הוועדה הציבורית בראשות ועדת השופט גולדברג בשנת 2007 . בסיומו של חלק זה, וכמבוא לחלק העוסק בוועדת גולדברג, נסקור את השחקנים העיקריים בזירה נכון למועד זה ונבחן את הנרטיבים השונים . 1 . דוח הוועדה להצעת מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, ,2008 להלן : דוח גולדברג . ועדת גולדברג העריכה כי נכון לשנת 2009 בנגב נמצאו כ ‑ 50,000 מבנים בלתי ‑ חוקיים בנגב וכי מדי שנה נוספים כ ‑ 2,000 . והנגב לא ישקוט 13
|
|