|
|
עמוד:27
ניסן תשע"ט / גיליון 83 / מבט מל"מ / 27 ראה בהם שווים - לא הטורקים, לא הבריטים ולא הערבים . אלה היו כוחות קולוניאליים, שהסתכלו עליהם כעל "ילידים" . לישראלים הייתה גישה שוויונית . לאגו ( Lago ) , מפקד המורדים, הגדיר את טרזן "הארכיטקט של האניה - ניה" והעניק לו דרגת קולונל בצבאו . מרטל ראה בטרזן דמות מופת, והגיע ארצה כדי לראיינו . לדבריו, כפי שיחידה 101 הפיחה רוח קרב בצה"ל, כך רצה טרזן, יוצא היחידה, להנחיל רוח זו ללוחמי דרום סודאן . גישתו של טרזן הייתה : "אני לא מתכוון לערב את ישראל בדרום סודאן רק בגלל שנאתי למעשי הזוועה של הצפוניים . הם רצחו אותם, הם מכרו אותם לעבדים, הם אנסו אותם, הם שרפו אותם . יום אחד זה ייעצר ויום זה הגיע . אך עלי לשים בצד את כל רגשותיי, ולבחון : האם הלוחמים הדרומיים מתווכחים עם קצינים ? האם הם חולקים עם חבריהם מזון שהם מקבלים ? הגעתי למסקנה שאנשים אלה ממושמעים וכי אם יקבלו נשק הם יילחמו" . בספרו מוסיף טרזן : "אנו נהיה חלק מהם ולא מורמים מעם" . צוות המוסד הגיע לדרום סודאן כדי לבנות צבא, כותב מרטל, ומוסיף : הכוונה הייתה להמשיך במלחמת גרילה, שתחתור תחת שלטון ח'רטום על דרום סודאן, מאשר לכבוש יעדים כמו בסיסי צבא . המטרה הייתה מורכבת : לעשות סידורים להצנחות של נשק, תחמושת, מזון ותרופות ; להכין מסלול נחיתה למטוסים קלים ; וכן לאמן ולצייד אלף איש . ככל שרבו האימונים, כך גדל מספר המורדים, שהגיע ל - 18 אלף לוחמים . הם החלו בהתקפות גדולות, כשהם צועדים במשך שבועות כדי להציב מארבים ולפוצץ גשרים . הייתה לכך השפעה דרמטית : יחידות צבא של הממשלה נשלחו ללוות שיירות של משאיות, שנסעו בהילוך ראשון מחשש שיארבו להן . נסיעה של כמה שעות הפכה באחת לנסיעה של כמה ימים . כשאנשי המוסד ארגנו מבצע להטבעת ספינת נהר גדולה בשימוש הצבא בנהר הנילוס, התעוררה פאניקה בח'רטום ובקהיר . הם חששו, כותב מרטל, שהמוסד רוצה להשיג שליטה על הנהר החיוני . הסיוע הישראלי לדרום סודאן עזר לקדם את ייסודה של אומה חדשה . כשהמלחמה הסתיימה, זכרו החיילים המשוחררים את שיעוריו של טרזן, וכיצד הוא הפך כוח לא מאורגן לצבא . "הסיוע הישראלי נתן לדרומיים תקווה ונחישות הנחוצים להתנגדות לדיכוי", אמר לוחם משוחרר, שלאחר קבלת העצמאות היה לשר הפנים של דרום סודאן, והוסיף : "הסיוע הישראלי סיפק את הכלים הבסיסיים הנחוצים לעם, שיוכל לעשות את השאר בחלוף השנים . מפקדי האניה - ניה, שאומנו בידי ישראל, נעשו מנהיגי העתיד” . טרזן ביקר לראשונה בג'ובה בירת דרום סודאן בשנת 2010 . את פניו קיבל קצין אניה - ניה לשעבר הנשיא סאלבה קייר ( Salva Kiir ) , באומרו : "בזכותך אנו נמצאים כאן היום" . לאגו שלח מכתב לטרזן שבו הוא כותב לו ( כשהוא משתמש עדיין בכינויו ) : "ידידי ג'והן, אתה הקמת צבא מלא כלום . אנו זוכרים כל מה שעשית כדי להביא לשינוי הגדול הזה בהיסטוריה של האניה - ניה, בהעניקך תקווה לקיום ולהצלחה שבאו כתוצאה מכך" . לסיכום, הספר ירתק כל קורא המתעניין בהיסטוריה של אפריקה, ובמיוחד של סודאן, ובמבצעי המוסד . הספר מעורר תחושות גאווה לתרומתם של מדינת ישראל ואנשי המוסד, שתרמו כה רבות להצלחת המרד בדרום סודאן ולהקמתה של מדינה עצמאית שם . חבל שבשנים האחרונות מתחוללת מלחמת אזרחים בדרום סודאן . על כך כותב גם המחבר, אך לא עסקתי בכך במאמר זה . דוד בן עוזיאל ( טרזן ) הסיוע הישראלי לדרום סודאן עזר לקדם את ייסודה של אומה חדשה . כשהמלחמה הסתיימה, זכרו החיילים המשוחררים את שיעוריו של טרזן, וכיצד הוא הפך כוח לא מאורגן לצבא . במרץ 1969 מינה ראש המוסד צבי זמיר את טרזן לעמוד בראש צוות בן שלושה אנשים, שייצא לערוך סקר בדרום סודאן . בשובם לארץ המוסד אימץ ההמלצות לסייע לדרומיים בנשק, בתחמושת ובאימונים .
|
|