הקדמה

עמוד:9

הקדמה 9 אז כמה צריפונים ביפו . ההוראה של פיטר, שהיה המורה הראשי והכריזמטי ביותר מבין כל המורים של החוג הצעיר שהוא הקים, היתה רבת השראה, וקשה היה להבחין בשיטה סדורה שעל פיה הוא מלמד . לכן, ללא כל הקשר לימודי שאני זוכר, ערב אחד ( פיטר לימד פעם בשבוע בימי ד׳ בערב ) הוא הציג לנו טכניקה שהוא קרא לה “המחווה הפסיכולוגית“ — — The Psychological Gesture שאותה הוא למד מהמורה שלו, מייקל צ׳כוב ( לימים התברר לי שפיטר למד אצל צ'כוב בסדנה בת שבעה חודשים שצ'כוב העביר בניו יורק בשנת 1942 ) . עיקרו של התרגיל הזה הוא יצירת מחווה — פעולה גופנית נמרצת וברורה — שנותנת ביטוי פיזי עוצמתי ל“רצון – העל“ של הדמות . על ידי כך, הוא הסביר, השחקן יכול ליצור מפתח פיזי ברור וחזק למניע העיקרי של כל פעולותיה של הדמות שאותה הוא אמור לשחק לאורך כל המחזה . משום מה, אחרי שפיטר הציג את הרעיון, “הבנתי“ אותו באופן אינסטינקטיבי וקמתי ראשון בניסיון לעשות את “המחווה הפסיכולוגית“ של ריצ׳רד השלישי ( במידה רבה בהשראת סרטו של לורנס אוליביה שראיתי באותם ימים ) . שנים אחר כך הבנתי שמה שעשיתי באותו ערב לא ממש תאם את הטכניקה, כי על פי צ׳כוב לדמות אין מחווה פסיכולוגית, היא פשוט קיימת כפי שהיא נכתבה, אבל על השחקן למצוא את המחווה שלו לאותו רצון – על כדי למצוא את הקשר שלו לדמות . אף על פי כן, למרות שעשיתי את המחווה כריצ׳רד, עם גיבנת, יד משותקת וצליעה קשה, במקום לעשות מחווה שלי, זכורה לי היטב ההארה שקיבלתי על הדמות הזדונית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא