|
|
עמוד:13
הספר , תקווה וחשש כאשר התלמידים מסיימים י " ב ואמונה שלא עליך המלאכה לגמור . כעשרים וחמש שנה לפני הקמת האתגרי נוצרה שיטת הטיפול הנרטיבי על ידי מייקל וייט מאוסטרליה ודיוויד אפסטון מניו זילנד . שיטה טיפולית זו , המבוססת על המטפורה של סיפור , סוברת כי האדם נותן משמעות לחייו באמצעות סיפורים שהוא מספר על עצמו ועל אחרים . סיפורים אלו אינם רק מתארים את מציאות חייו אלא גם מכתיבים ומעצבים אותה . הטיפול הנרטיבי מנסה לבנות סיפור חלופי מועדף , תוך הדגשת סיפורי התמודדות , בחירה ושליטה עצמית , במקום סיפורי כישלון ופתולוגיה . ספר זה הוא פרי המפגש בין בית הספר האתגרי לבין הטיפול הנרטיבי . אין בכוונת הספר לתאר את בית הספר האתגרי , שכן דורשת מלאכה זו כתיבה של כרך בפני עצמו . כמו כן , אין בו כדי לתאר באופן מקיף ויסודי את הגישה הנרטיבית . לשם כך ישנם ספרים מצוינים אחרים . מטרת הספר היא לתאר במשהו את המפגש בין האתגרי לגישה הנרטיבית , בין סיפורי התלמידים והמורים לפילוסופיה ולמעשה הנרטיבי . תקוותי שתיאור המפגש בין שני אלו יוכל להיות לעזר לאנשי חינוך וטיפול במרחבי בית הספר . הפרק הראשון מסמן את המטרה המרכזית של איש החינוך במסע המשותף עם תלמידו – בניית הסיפור המועדף של התלמיד . הפרק השני מתאר את הדרכים המגוונות שבאמצעותן ניתן לחזק ולתחזק את הסיפור המועדף שזה עתה נולד . הפרק השלישי דן במושג " החצנה" ודרכו מזמין את איש החינוך לאמץ שפה ועמדה נפשית ביחס למהמורות שהמסע מזמין . הפרקים הרביעי והחמישי מניחים בתרמילו של איש החינוך כלים , עקרונות ורעיונות שעשויים לסייע במסע אל הסיפור המועדף של התלמיד . לתשומת לבם של הקוראים : כל השמות והפרטים של המורים והתלמידים שונו מטעמי חיסיון וצנעת הפרט .
|
|