מבוא

עמוד:9

בה חיזוק לטענתה העיקרית כי לבית שבגולה , כרעיון , כדימוי וכזיכרון , בין שתיאורו שלילי ובין חיובי , יש לו תפקיד מהותי בשיח הציוני שמבקש לכונן בית מודרני בארץ ישראל . בה בעת , היא מוצאת שהנוסטלגיה לבית שנחרב בגולת אירופה נעשתה גם אמצעי להשתקת קולם של ילידי הארץ הערבים , שזכו עד אז לייצוג נרחב ( למשל ביצירותיו של נחום גוטמן ) , גם אם זה היה ייצוג אוריינטליסטי . עידו בסוק דן אף הוא בסוגיית מקומם של הדפוסים הגלותיים בשיח הארץ ישראלי . בסוק בוחן את תהליכי התקבלותו ודחייתו של המשורר שאול טשרניחובסקי בקרב קהל הקוראים הארץ ישראלי על רקע השיח הציוני בדבר ' גלות ' ו ' מולדת ' . לטענתו , יש לראות ברצף , מתיוגו של טשרניחובסקי כמי שמבטא ' זרות ' וזהות יהודית לא שלמה ועד תיוגו כמי שמגלם בשירתו את ' היהודי החדש ' , אופציה שמאפשרת לקהל קוראיו לראות בתוכני העבר היהודי מסגרת לתרבות אתנית חילונית חדשה . נסים ליאון בוחן קונפליקט פנימי מובנה בציונות הדתית : מצד אחד , היא שואפת ליצור קולקטיביות לאומית חדשה משוחררת מהגלות ; מצד אחר , עצם הקיום של המסורת משמעו מודעות ושייכות למוצא אתני ' גלותי ' : להיות אשכנזי או ספרדי בחברה הדתית משמע להיות שייך ומשויך לקבוצה או לקטגוריה יהודית הקשורה קשר חי למנהג ולהלכה שמקורם בקבוצת המוצא . ליאון בוחן פרדוקס פנימי זה באמצעות ניתוח מקומם של הדפוסים והמאפיינים ה ' גלותיים ' כפי שעוצבו בקהילת המתפללים הציונית - דתית . הוא מתמקד ב ' מנייני הצעירים ' ורואה בהם כלי ליצירת סגנון דתי ישראלי שמורד במסורות הגלותיות ומפרק אותן אך בעת ובעונה אחת משמר את זיקה אליהן . יגאל שוורץ מרחיב עוד יותר חלק זה של הדיון בקובץ וטוען לנוכחות פעילה של דפוסים שורשיים של השיח הגלותי בתוך השיח התרבותי הארץ ישראלי החל בשנות השלושים , עבור להקמת מדינת ישראל וכלה בימינו אלו . הוא מוצא בקרב ' היהדות האשכנזית ' שתי תפיסות מתחרות שיצרו שני גופים ספרותיים שונים במנטליות ובסגנון הספרותי שלהם : תפיסה קולקטיבית - לאומית ' מזרח אירופית ' , לעומת תפיסה אינדיווידואלית אוניברסלית שמקורה במרכז אירופה . שוורץ בוחן את האופן שבו התחרו שתי התפיסות על מעמדן בהייררכיה היהודית האשכנזית באירופה ; כיצד המעבר ממרכזים למרכז האחד בארץ ישראל הכריע את המאבק לטובת הגישה המזרח אירופית ; וכיצד המאבק בין הביטויים של שתי התפיסות לכל גלגוליו ממשיך למלא תפקיד נוכח ופעיל ביישוב ובחברה בישראל , כולל בימינו . מסתו של אבנר בן עמוס חותמת את הדיון בהעבירה את הזרקור לחברה הישראלית כיום ולמשמעות של אופציה נוכחת ופעילה המבוססת על זהות ממוקפת ועל ריבוי קולות . ברקע הדיון , עיבוד משותף של בן עמוס ושל המחזאית רות קנר למחזה ' הוא הולך בשדות ' . אבנר , שאביו עמנואל בן עמוס היה הראשון שגילם את דמותו של אורי ועקב זאת נהפך לסמל של דמות הצבר , מייחד את מסתו לחיפוש אחר אורי הצבר ' האמתי ' . החיפוש , לפי בן עמוס , יוצר מעצם הגדרתו ריבוי זהויות המאתגר את הגישה הדיכוטומית שכופה הסיפור הלאומי הציוני . בן עמוס מציע חלופה לגישה הדיכוטומית בקיומו של מתח לא פתור בין דרישת השייכות לקולקטיב ובין הכמיהה להגשמה אישית . למעשה , בן עמוס שב וחושף את הביקורת שכבר הושמעה ברומן המקורי של משה שמיר על דמות הצבר הפשטנית לעומת הדמות הגלותית המורכבת . בדומה לדמויות שהגיעו מאירופה ואשר מצטיירות ברומן כמסוגלות , למרות מגרעותיהן , להתמודד

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא