|
|
עמוד:13
אנו חיים במן מחתרת אף שהפלאנו כל כך לבנות שוב סביבנו הכול ? [ ... ] מדוע נדמה לי שרשת האורות המנצנצת בחשכה כמוה כשדה כוכבים המפיץ את זרעיו על פני כל תבל והכוכבים האלה אינם נראים רק בערי אירופה ובשדרות של בוורלי הילס ושל בואנוס איירס , אלא גם בכל מקום ששיירות המשאיות ומטען הפליטים שלהן נעות בכבישים המאובקים ואינן עוצרות לעולם כמדומה – באזורי הרס המתפשטים תמיד במקום כלשהו , בסודן , בקוסובו , באריתריאה או באפגניסטן ? הפרוזה של זבאלד מעידה על הסבל השוכן בלב לבם של המבנים התרבותיים והכלכלה הפוליטית של העידן המודרני . ואולם אם ההיסטוריה , כפי שהיא מתוארת אצל זבאלד , היא סדרה של פורענויות המתיכה יחד זמן ומרחב , בעודה מקיפה לא רק בני אנוש אלא גם את היסטוריית הטבע ואת עברם האניגמטי של חפצים דוממים – כי אז חיוני לתת את הדעת לכך שמושג ההיסטוריה של זבאלד מניח את קיומם בו זמנית של העבר והעתיד : לדידו של זבאלד , העבר הוא זה אשר שב לפקוד את ההווה כרוח רפאים ; לא עוד אתר של היסטוריה חתומה , שנקבעה והוכרעה לצמיתות , כי אם מרחב שברירי של הווה מתמשך הנע בסבך עברו . ובשעה שההיסטוריה מגלה את
|
|