|
|
עמוד:14
לאחרת למה היא והעם שלה הם לא " עם היסטורי " , ולכן לא זכאים לדרוש בעלות על המקום . מה שהכי עניין אותי הוא לאו דווקא הטיעונים שהן העלו אלא בעיקר הארשת ההיסטורית לכאורה שאפיינה את הדיון כולו - ההתעקשות להסביר את ההפך ממה שהאמנתי שרבים יודעים כבר מזמן : שעמים ואומות , מהצעירות ביותר ועד הוותיקות ביותר , הם לא עובדה היסטורית שהתקיימה מאז ומעולם . ד . ה : לי גם הייתה הרגשה דומה ביחס לדיונים שהתרחשו ברשתות החברתיות , דיונים שממשיכים להדהד כמובן עוד היום , גם בקרב ההנהגה משני הצדדים . המחשבות האלה רק הדגישו לי עד כמה למאבק בין הנרטיבים יש תפקיד משמעותי בשימור הסכסוך המתמשך בין הצדדים , ואיך המאבק הזה גורר איתו ניסיונות חוזרים ונשנים של מחיקה והדרה של האחר , כמו גם האשמת האחר בביצוע עוול היסטורי . מעבר לזה , עצם העובדה שפתאום חוויתי מרחוק את אותה מציאות מעוותת שחייתי עד אז מקרוב , אפשרה לי להביט בה מחוץ ללחץ היומיומי והדיאלקטיקה של הסכסוך שמבנים את החיים בישראל . בשלב מסוים זה פשוט תפס אותי . נפתחה בפניי נקודת מבט אחרת על כל מה שידעתי על ההיסטוריה המקומית והתרבותית שלי , על הזיכרון הקולקטיבי שהיה חלק מההוויה שלי . לא רק החשיפה בלימודים להגות ולידע חדש שלא הייתי חשופה אליהם קודם לכן , אלא גם מקורות הידע החדשים שמהם שאבתי מידע על המצב בארץ - העיתונות והתקשורת הזרה , השיחות עם אנשים ממקומות שונים , ואפילו הפרויקטים שנתקלתי בהם בעולם האמנות הלונדוני . גם את סיפרת לי על תערוכה ששינתה אצלך משהו בתפיסה ...
|
|