|
|
עמוד:7
מבוא ראשיתו של ספר זה באירוע אישי . שימשתי כמנהל החטיבה העליונה בבית ספר תיכון תל אביבי , כשמנהל החינוך העירוני הודיע שהוא עתיד לפרסם להורי תלמידים העומדים להירשם לבתי הספר התיכוניים בעיר נתונים שעוסקים בשירותם הצבאי של בוגרי כל בית ספר . מנהל החינוך סבר שהמידע יסייע ביד ההורים וילדיהם בבחירת בית הספר הראוי בעיניהם . הנתונים כללו אחוזי התגייסות לצבא של הבוגרים , מידת התמדתם בשירותם הצבאי , וכן אחוז הקצינים שבקרבם ואחוז המשרתים שירות קרבי . תגובתי הראשונה הייתה שמחה , שכן הייתה זו הפעם הראשונה שגורם רשמי ביקש למדוד את בית הספר לא על סמך ציונים של מבחנים ארציים או בינלאומיים , אלא על בסיס מה שנראה בעיני קברניטי העיר כעניין ערכי . מאוחר יותר התחלפה התגובה בתמיהה . שהרי עד לאותו רגע לא התבקשתי , לא באופן ברור ומפורש ולא בעקיפין , לחנך את תלמידיי לפטריוטיזם , ובפרט לא לפטריוטיזם מהסוג המיליטריסטי . חשבתי שמורי בית הספר לא הונחו לחנך לפטריוטיזם מיליטריסטי , לא הוכשרו לכך , ושגם תכניות הלימודים שעל פיהן הם פועלים אינן בהכרח כאלה שמבקשות לייצר חיילים אמיצים לצבא ההגנה לישראל . זכרתי שרוב מורי בית הספר שהיו עשויים לעודד תלמידים להפוך ללוחמים הם למעשה מורות שלא שירתו שירות קרבי בצבא , ושאופי השירות הצבאי של המורים לא שימש עבורי מדד קבלה עבורם לעבודה בבית הספר כלל ועיקר . כמו כן חשתי שמדד פטריוטי עירוני זה אינו צריך להיות המדד היחיד לבוגר הראוי , שכן הוא מדיר אפריורי משורת הפטריוטים בנות דתיות שמצפונן או רצון הוריהן אינם מאפשרים להן לשרת בצבא , בנים ובנות בני הלאום הערבי שאינם נדרשים ואינם יכולים לשרת בצבא , ואחרים שהם בעלי נכות קשה , בנות שנישאו ועוד .
|
|