|
|
עמוד:14
רגיש את קשריהם , וגם נתן בה ביטוי לאמנותו העזה בכך שחילוקי דעות אינם צריכים לפגוע ביחסי אנוש באשר הם . " באשמתו" הכרתי אותו לראשונה בראשית שנות השישים , באוניברסיטת בר אילן , שאליה הגיע מדגניה ב ' על מנת לשהות במחיצתו של קורצווייל , שהיה כאבן שואבת . לוז היה אז בראשית שנות השלושים שלו , נשוי ואב לתאומות , ומאחוריו קרבות עקובי דם במלחמת השחרור , שבה לחם כמפקד ; אך בהופעתו הפשוטה ונעדרת הגינונים ובחום שקרן ממנו נראה כמדריך צעיר בתנועת נוער . היה זה קורס שנה א ' , שונה מאוד מהקורסים של קורצווייל , אשר בהם למדנו במישור פילוסופי ופולמוסי ונשמנו אוויר פסגות . לוז לימד ספרות כפשוטה : דימוי ומטפורה , אפיקה וליריקה , סיפור קצר ונובלה , מאמר פובליציסטי ומסה ( עד היום אני מצטמררת כשמישהו מבטא ' מסה ' במלעיל …) . היינו קבוצה קטנה ורצינית , וחיבבנו את המורה ( לא חיבה סתמית אלא יותר מכך : חיבבנו והוקרנו אותו כאדם מרתק ) . אלא שיום אחד מישהו הביא לכיתה את חוברת " מולד " שבה התפרסם סיפורו של צבי לוז " הדסה " . זהו סיפור עדין המתאר חלוצה מראשית המאה שלא עלה בידה להשתלב בחברה הקיבוצית . בסיפור נעורים זה מפליא לוז לעשות בשרטוט דיוקן מורכב של אישה שמשחק על הפער שבין מידע גלוי למידע סמוי ; והוא סיפור נוגע ללב המבוסס על דמות אמתית שאותה עדיין זוכרים ותיקי דגניה . לא אשכח איך קראנו אז את הסיפור והתחלנו להתבונן במורה בעיניים אחרות . היום כבר אין עיניו של לוז מסוגלות להתמודד עם טקסטים כתובים אלא דרך עדשות זכוכית מגדלת שאותן הוא שם אחת על
|
|