|
|
עמוד:
בזרים בתל אביב , בנכים , בעניים ובחלשים . רגע מהפנט , מפני שאינו מאפשר לנו עוד להסיט את המבט הצדה ולשוב לאזור הנוחות שלנו . ההתעקשות להישאר שם , יחד אתו , בכאב ובסבל , ולחוש את תחושת אין האונים שלנו , הן כאזרחים והן כצופים , שאינם מגיבים בפועל . לפתע מצאתי את עצמי נוברת בתיק התלוי על כתפי , ומחפשת סוכרייה נגד שיעול מתוצרת טננבלוט , היישר מן היער השחור שבגרמניה ( אבוי לנו – רק הגרמנים עוד חסרים כאן , במשוואה המסובכת שבינינו לבין שכנינו הכבושים ... ) . אמנם זה רק פרפורמנס , אבל מבחינתי היה זה רגע ממגנט של אמת . נשארתי לידו , ולא יכולתי להתרחק . ברגעים האלה חדלתי להיות צופה לזמן מה . עמדנו כולנו בתוך חלל התצוגה בקומה המרכזית של הגלריה , שרצפתה גדושה בהריסות ובאביזרים ביתיים שבורים מצופים במלט , המשדרים כאוס מוחלט . בתוך כל אלה ניצב לרגלי האוצרת ברבור קרח , בעוד היא ממשיכה בנשיאת המונולוג שלה ואומרת : " כאן זה לא מקום , שאני מעוניינת לשמוע בו ביקורת " . עזימי מוסיף לשחות , או שמא לזחול בכאב , בתוך אבק המלט של ההריסות . בן - אשר פרץ ניצבת בגבה לחלונות האור של משרדי הגלריה , פניה מופנות אל אמן הווידיאו , יואב כהן , העומד במרחק כמטר ממנה , ובידו פן הפועל ברעש גדול , והוא יורה עליה רוח , המסעירה את שפעת שערותיה המתולתלות . המפגש בין שמלתה הירקרקה והמפונפנת , התואמת התאמה מלאה לנעליה ( שהן ספק נעלי בית זולות על פלטפורמות , מקושטות בעלי כותרת מפלסטיק , ירקרק אף הוא ) , הוא מפגש מגדרי הזוי ויוצא דופן בין שני גברים לאישה אחת , בזמן אחד ובחלל אחד . זהו מפגש בין אוצרת , המשדרת בו זמנית נשיות , חוכמה , כוח ועוצמה , לבין אמן , שספק נלחם בה , ספק מנסה לרצות אותה , ובכל מקרה נאבק על תשומת לבה , ובל נשכח את האיש הכבוש מעזה בביתו שקרס , הממשיך לפלס לו דרך בין עיי החורבות , מלוכלך מאבק המלט , עד שיתייצב אל מול הקיר , תרתי משמע , ולבסוף יזחל על המדרגות המובילות אל הגג , ואולי יצליח להינצל ... רגע לפני עזיבת הגלריה אנו מתבקשים להיכנס לחנות הספרים שבקומה התחתונה , וכאן מציעים לנו לרכוש , רק בחצי מחיר 500 – דולר – מזכרת בדמות אדם כורע על ברכיו , ידיו כפותות מאחור , לבל נשכח . בנוסף להיותו מפגש סוריאליסטי – בין אמנית ( מיכל שמיר ) על תקן מעין שומרת סף , לבין אמן וידיאו , היורה באוצרת שלו באמצעות פן לייבוש שיער , לבין רקדן וכוריאוגרף , שאינו מפסיק להתבוסס בהריסות ביתו שהתפוצץ בעזה , וכולו מכוסה באבק של טיח אפור , עד שלבסוף הוא מתקלח ( במלט ) בווידיאו המוקרן על הגג , לבין האוצרת , האומרת לנו לנגב רגליים לפני הכניסה לחדר מלא אבק וריח טיח – היה זה גם מפגש בין דמויות נשיות וגבריות מעולם האמנות הישראלי , מתובל באמירות ביקורתיות בלתי נשכחות על המציאות הישראלית , שבה אנו חיים . ✦ צילום : אפרת מזור P otoh : E tarf M roza /
|
|