|
|
עמוד:9
1 העתיד משתרע לאחור כל אימת שאני נדרש לשאלה " מה יהיה ? " אני נזכר בטיולים של ימי נעורי . באמת , " מה יהיה ? " כולנו מודאגים , ולא בלי צדק . המזרח התיכון מדאיג , מעורר אימה . התחושה הכללית היא שעל כל בשורה אחת טובה באות עשר רעות ; שהאמירה " לא פותרים כלום בכוח " נוצרה כנראה במקום אחר , כי אצלנו בחצר משחקי כוח היו למלחמות דמים , כולם נגד כולם . קשה אפילו להבין מי נגד מי . מערבולת . פרשנים משרטטים מפות שתוקפן פג בתוך ימים . שבים ומסבירים שבעצם אין הסבר . חשוב יותר , אין איש יודע מה ילד יום . מהיכן תיפתח רעה . לאן , איך ? מה יהיה ? מצטער , אני אומר , אני על הטיולית . לבני גילי אין צורך להזכיר , אבל הנה לטובת דורות חדשים . בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל הכרנו את דרכיה מעל גבי טיוליות . הטיולית היתה מכונית משא שעליה הרכיבו ספסלים ארוכים - שניים לאורך הירכתיים ושניים באמצע . ישבנו פנים אל פנים . כך היה בטיולי בית הספר ובטיולי תנועות הנוער . קודמינו ישבו כך בטנדרים , כלי הרכב האגדיים של היישוב , כפי שנותרו במורשת שירי שושנה דמארי . לאחר בית הספר והתנועה , במדי צה " ל , הכרנו את הארץ במשאיות דודג ' , ובאותו סידור ישיבה . בקורס קצינים גם לימדו איך מעלים את החבר ' ה עם ציודם על המשאית ואיך מורידים אותם ממנה . הטנדרים , הטיוליות והמשאיות הצבאיות היו מחופים בבד ברזנט עבה . קצת רוח נשבה מכיוון הקבינה . את הנוף , וזה העיקר , ראינו רק לאחור . זאת היתה החוויה . הטיולית נסעה קדימה , אנחנו ראינו אחורה . מחולות הנגב להרי הגליל , את הכול למדנו , הלוך ושוב ,
|
|