|
|
עמוד:9
מבוא " ומה עכשיו ? " שואלת השורה האחרונה בשירה של לאה גולדברג " ירושלים של מטה ומעלה " ) גולדברג , 1973 עמ ' . ) 258 אלה מאיתנו החיים במטרופולין של מטה יודעים שהחלוקה הדיכוטומית הזו אינה מייצגת את ירושלים ; יש הרבה יותר משתי ירושלים בין המעלה והמטה , קל וחומר בתוך המזרח והמערב של עיר - הבירה הזו . בהיותה ארץ ים - תיכונית ומזרח - תיכונית , ישראל מציעה שתי זהויות גאוגרפיות : תל אביב היא הבירה הים - תיכונית , בעוד שירושלים - המצויה במרחק של פחות משעת נסיעה מתל אביב - היא הבירה המזרח - תיכונית . ראשית התשובה לשאלתה של לאה גולדברג מצויה בהכרה במורכבות הזהותית הזו , ובקבלתה מרצון . בעבורנו , המורכבות הזו היא ביטוי של תקווה רדיקלית , המונח שטבע הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ג ' ונתן ליר כדי להמשיג דרך להתקדמות שאינה מבוססת על חזון מסוים כלשהו ביחס לעתיד . תקווה רדיקלית היא אקט המשלב אומץ ודמיון בפעולה , והיא מניחה את קיומו של טוב עתידי על אף היעדרם של מושגים הולמים לניסוח עתיד זה . ציון - דרך אחד המדגים כאן את קיומו של טוב עתידי חקוק בסיסמה חוזרת ונשנית בהפגנות השמאל : " ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים " . סיסמה זו מציינת תחנה אחת על פני הנתיב המוביל החוצה מאותה דרך ללא מוצא שבה מצויות שתי החברות הפוסט - טראומטיות של מדינת ישראל : החברה הישראלית - יהודית שאחרי השואה , והחברה הישראלית - פלסטינית שאחרי הנכבה . ההוראה שלנו בשני מוסדות הנמצאים בירושלים , של ניטה במכללה לחינוך על שם דוד ילין ושל יואב באוניברסיטה העברית , מחברת בין יצירות ספרות ואמנות השייכות לקלאסיקה של התרבות המערבית לבין החיים בישראל של ימינו , וזאת במטרה לעורר את הדמיון המוסרי ולטפח אותו . ספר זה מדגים זאת באמצעות חיבורים : בין קוראיו של פינוקיו לבין קוראיו של שקספיר בתוך כדי דיאלוג עם נשיא המדינה
|
|