|
|
עמוד:12
נתפס על ידי רבים כמצב משברי , ולכן הוא מחולל ויכוחים וסערות בנוגע לתפיסת העבר הראויה להנחלה לציבור הרחב ובייחוד לדור הבא . כדי להיטיב להבין את אופי הפולמוס יש לחדד את תחום העיון , ואין ככותרת המאמר הנזכר בראשית הדברים כדי לאפשר זאת . הכותרת מתמקדת בשני נושאים : " הם " ו " ראש הממשלה " . היא פותחת ב " הם " , כלומר התלמידים , הצעירים , הדורות הבאים – אלה ש " אנחנו " הבוגרים , המבוגרים , אנשי הדור הנוכחי , החלטנו בשבילם מה עליהם לדעת על עברם הן באמצעות לימוד מקצוע ההיסטוריה במערכת החינוך הממלכתית , הן באמצעות סוכני הנצחה והנחלת עבר נוספים . ה " הם " נתפסים כאובייקט ולא כסובייקט , אובייקט שלא בטוח כלל כי הוא מוטרד ממה שהוא לומד בהיסטוריה , איך הוא לומד זאת , מה מידת חשיפתו לעברו הקולקטיבי , ומה המשמעות שהוא מקנה לחשיפה זו . חשוב לציין , כי עיקר הוויכוח אינו מתנהל בקרב הלומדים עצמם או בקרב הציבור שנחשף לסיפורי עברו ; ברוב המקרים הם אינם כלל צד לדיון . הדיון נערך בקרב הסובייקט המוטרד , כלומר אנחנו , " ראש הממשלה " , המניחים שבעבר , כשעיצבנו את זהותנו האישית והקולקטיבית , עשינו זאת בין היתר על ידי לימוד היסטוריה משמעותית , מאתגרת ומעניינת . זה מה שאפשר לנו לפתח תודעה היסטורית הבנויה על היזכרות באירועי עבר ובשזירתם בתוך סיפור ערכי ומעורר השראה , תודעה שעוזרת לנו להרגיש מחוברים למקום ולזמן בחיינו הבוגרים . לפיכך , אנו מוטרדים מכך , או מצרים על כך , שמשום מה איננו מצליחים להעביר תודעה זו לדור הצעיר , הגדל – לדעתנו – ללא שורשים , תלוש מעברו ומנותק ממורשתו . לעניות דעתי , אין בארץ ממצאים מבוססי מחקרים המספקים תשובות על מידת החיבור של הדור הצעיר למורשתו ההיסטורית ואף לא על מידת הניתוק ממנה . ברמת הלימוד הפורמלי , לא ברור באיזו מידה התלמידים אוהבים היסטוריה ואם הם שבעי רצון מדרך הלימוד . קשה לדעת אם הצעירים זוכרים או מפנימים לאורך זמן מה שלמדו ; אם באופן מובהק הם מדרגים את המקצוע נמוך ממקצועות אחרים ; או אם חל שינוי לאורך הדורות ובני הנוער מפגינים יותר אדישות ובורות כלפי המקצוע מאשר הפגינו בעבר אלה שהיום מתלוננים על מצבו העגום . ברמה הבלתי פורמלית קשה לדעת עד כמה חשיפה לתוכני החגים
|
|