מבוא

עמוד:212

מבוא הפרק הנועל את מגילת הקינות הוא תפילה קורעת לב מראש ועד סוף , תחינה המופנית לאלוהים ומבקשת שיואיל לפקוח את עיניו ולשים את לבו לסבלם הקשה מנשוא של יושבי ירושלים . חורבן העיר והמקדש , הרצח ההמוני של אנשים ונשים , זקנים וטף , ויציאתה של עילית השלטון והחברה לגלות , כל אלה הם אמנם נחלת העבר הקרוב ועודם צרובים בזיכרון התושבים , אך לא באלה מתמקדת הקינה החמישית : עיקר עניינה הוא בהווה המר , באובדן שדה ובית , במחסור וברעב , בסכנה המתמדת האורבת מפני גחמותיו של הכובש הזר , בערעור גמור של החוק והסדר החברתי , וראש לכל בעליבות , בהשפלה , בביזיון ובבושה . חיי השארית אשר בירושלים אפופים חשיכה וכאב , וצליל של שמחה אין . והנה , דווקא כשמגיעה הקינה אל השפל הנורא , והעין מביטה בהר ציון השמם , מתעוררת התקוה ; המקדש נעלם מן העין , אך האלוהים - יודעים המקוננים - יושב ויוסיף לשבת לעולם על כס מלכותו שבשמים , ואם רק יחפוץ , יש לאל ידו להושיע . וזה מבנה הקינה ונושאיה : ( א ) פסוקים א - י : פנייה לה ' שיפקח את עיניו וישים לבו לסבלם ולבושתם של המקוננים , שאותם הם תולים באבותיהם . בפסוקים הפותחים את הקינה שופכים המתפללים את לבם בפרץ של רחמים עצמיים על מר גורלם , דבר הבא לידי ביטוי בחזרה הבלתי נלאית על סיומת גוף ראשון רבים : - " נו " . בשלב זה אין המקוננים מוכנים לראות את האסון כגמול על חטאיהם שלהם ; הדור שעבר מן העולם הוא שחטא ( פסוק ז ) , והם משלמים על פשעים שלא ביצעו , בבחינת " אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה " ( ירמיה לא , כט ) . ( ב ) פסוקים יא - יד : מר גורלן של קבוצות אשר סבלו במיוחד מאכזריותם של הכובשים . מדיבור על סבלו של הכלל עוברת הקינה לעסוק במי שמנת גורלם קשתה עליהם במיוחד : נשים ובתולות , שרים וזקנים , בחורים ונערים . ( ג ) פסוקים טו - יח : המתפללים מודים בחטאם ; הסיבה לאבלם - חורבן בית המקדש . כאשר יחזרו המקוננים לדבר על סבלותיהם , על עצבונם , ושוב ישמע הצליל החוזר - " נו " , ניווכח לגלות כי חלה תמורה בהלוך רוחם . פתיחת לבם לראות בצער האחר עוררה בהם את ההכרה להודות באחריותם שלהם לגודל הצרה . לא חטאי האבות הם שגרמו אותה , אלא עוונותיהם שלהם : " אוי נא לנו כי חטאנו" ( פסוק טז ) . ועוד שינוי לטובה שחל בעקבות נכונותם להודות באשמתם : מבטם אינו מופנה עוד אל עצמם פנימה , אלא חוצה להם , אל מקום המקדש שחרב ואיננו : " הר ציון ששמם שועלים הילכו בו " ( פסוק יח ) . ( ד ) פסוקים יט - כ : ציפייה שאלוהים , היושב לעולם על כסאו , יזכור את עמו לטובה . ניתן היה לחשוב כי המראה הנורא , הריק , האין , העדר כל שריד וזכר להיכל ה ' , יביא עמו יאוש עמוק , אך דווקא בזה הרגע נעורה התקוה : ה ' העניש אותם בהרס מקדשו , אך הוא עצמו נצחי , כוחו עמו ושלטונו יכון לעולמי עולמים ( פסוק יט ) , ולפיכך יוכל להושיעם , לחדש את ימיהם כקדם , כשיעלה הרצון מלפניו . ( ה ) פסוקים כא - כב : בקשה מן האלוהים שישיב את המקוננים אליו , יחדש את תפארת עברם , ואילו הם יחזרו בתשובה . כדי לזכות בחסד האלוהי צריך העם , וכך הוא מבטיח לעשות , לחזור בתשובה ( פסוק כא ) . הפסוק הנועל את הקינה ( פסוק כב ) שב ומזכיר עד כמה נורא ההווה , עד כמה שונה זה מן העבר המפואר ומן העתיד שאליו מייחלים המתפללים . משום כך נוהגת המסורת לשוב ולקרוא , כשהמגילה נקראת בציבור , את פסוק כא לאחר קריאת פסוק כב : " השיבנו ה ' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם " , וכך לסיים את הקינה ואת המגילה כולה בטוב , בתקוה ( וראו עוד בפירוש הפסוק ) . הקינה החמישית שונה מקודמותיה בשפע התקבולות הנרדפות שבה , כגון : " על זה היה דוה לבנו / על אלה חשכו עינינו " ( פסוק יז ); הקינה החמישית

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא