|
|
עמוד:196
פרק ד פסוק טו סוּרוּ טמא קראוּ למוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תגעוּ כי נצוּ גם נעוּ אָמרוּ בגּוֹים לא יוֹסיפוּ לגוּר : השפלתם של הכהנים , היודעים שנאסר עליהם לגעת בבגדיהם שלהם ( כאמור בפסוק הקודם ) , מועצמת לאור הקריאה הנשמעת סביבם , " סורו טמא ... סורו סורו אל תיגעו " . קריאה דומה - וגם בה מוכפלות מילים - משמיע המצורע כדי שבני אדם יתרחקו ממנו ולא יפגעו על ידי טומאתו : " וטמא טמא יקרא" ( ויקרא יג , מה ) , והשוו את דברי הנביא על טומאת בבל לעתיד לבוא : " סורו סורו צאו משם טמא אל תיגעו צאו מתוכה היברו ( = היטהרו ) נושאי כלי ה '" ( ישעיה נב , יא ) . לפי ראשית הפסוק לא הכהנים הם הקוראים אלא רואיהם , שאינם נקובים בשמם , המשפילים אותם . הכהנים " לא יוכלו יגעו בלבושיהם " ( פסוק יד ) , והאחרים מזהירים אותם שלא יגעו בהם ובשלהם . עונש נוסף המוטל על הנביאים והכהנים : " כי נצו גם נעו " , ואין " נצו " אלא " נדו " מלשון נדודים . לפנינו דוגמא לחילוף דיאלקטי בין צד " י לדל " ת , שכמותו יש במקרא פעמים נוספות . הצירוף " נצו ( או : נדו ) גם נעו " מעורר את זכר דברי ה ' לקין , רוצח אחיו : " נע ונד תהיה בארץ " ( בראשית ד , יב ) , ולתגובתו של קין : " והייתי נע ונד בארץ " ( שם , פסוק יג ) . הקביעה בסוף הפסוק : " אמרו ( = רואיהם של הכהנים והנביאים ) בגויים ( = היינו בקרב בני האדם בכלל ) לא יוסיפו לגור " , היא ברוח עונשו של קין - שנודה מחברת בני האדם - והיא הולמת כעונש את אלה ששפכו " דם צדיקים " . כמו כן היא יאה למצורעים שאינם רשאים להתגורר במחנה , וראו ויקרא יג , מו : " כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו " ( והשוו לעיל א , א : " איכה ישבה בדד " ) . גם כאן ראוי להזכיר את הקללה שבדברים כח , סה : " ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך " . בהשפעת פסוק זה מבין התרגום הארמי את השורה השנייה כאומרת כי גם בין הגויים ( היינו אומות העולם ) לא ימצאו בני ירושלים מנוח ( ברוח האמור לעיל א , ג ) . " סורו סורו" מדרש ויקרא רבה ( טז , א ) מתאר את התנהגותן הבוטה של בנות ציון ערב החורבן , אשר בטחו ביופיין וביכולת הפיתוי שלהן ולא חששו מן האויב , באומרן כי " אם יבואו שונאים עלינו מה יהיו יכולים לעשות ? דוכס אחד רואני ונוטל אותי , איפרכוס ( = שר פלך ) רואה אותי ונוטל אותי , איסטרטליטוס ( = איש צבא ) רואה אותי ומושיב אותי בקרון " , כלומר במרכבה מפוארת . וממשיך המדרש ומספר כי עונשן של הנשים האלה היה בכך ש " רמז הקדוש ברוך הוא למעיניהן ( = כינוי בלשון נקייה לרחם האישה ) והיא מוציאה דם וממלא הקרון דם , והיה אותו שלטון ( = שליט ) נועצה ברומח ונותנה לפני הקרון והיה קרון עובר עליהן ומרמסן , הוא שירמיה אומר ' סורו טמא קראו למו ' . ר ' מאיר אומר : לשון יווני הוא ' סירון סירון '" . ר ' מאיר דורש אפוא את תיבת " סורו " כשמה של אותה נימפת ים יוונית ( הסירנה ) שהיתה שירתה מפתה יורדי ים עד שזנחו את משוטיהם והתנפצו על סלעי החופים .
|
|