|
|
עמוד:128
פרק ג פסוקים י - יב פסוק י : דב ארב הוּא לי א ֲרי ( אריה ) במסתרים : פסוק יא : דרכי סוֹרר ויפשחני ש ׂמני שמם : פסוק יב : דרך קשתּוֹ ויציבני כמטרא לחץ : פסוק י : המקונן אינו נרתע מדימוי האלוהים לחיות טרף המבקשות לכלותו , בעלי חיים שאין הוא רואה בעיניו , אך חש כי הללו אורבים לו במסתור . על אריה העומד במארב , במסתור , ראו האמור על הרשע : " יארוב במסתור כאריה בסוכה יארוב לחטוף עני " ( תהילים י , ט ) , וכן : " דמיונו כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במסתרים " ( שם יז , יב ) . צירוף שתי חיות הטרף ארי ( ה ) ודב שכיח בדימויים המקראיים , כגון : " כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב " ( עמוס ה , יט ); " ארי נוהם ודב שוקק מושל רשע על עם דל " ( משלי כח , טו ) . על הדב הטורף ראו גם את גורלם המר של הנערים ששחקו על הנביא אלישע בלעגם לו במילים " עלה קרח " : " ותצאנה שתיים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים " ( מלכים - ב ב , כד ) . פסוק יא : ראשית הפסוק חוזרת אל פסוק ט , אל המכשולים שהציב האלוהים בדרכו של המקונן : " גדר דרכיי בגזית " . את תיבת " סורר " ניתן להבין בכמה דרכים . ניתן לראותה כפועל הגזור משם העצם " סירים " , שהם קוצים , סירה קוצנית , וראו הושע ב , ח וגם שם נמצא את תיבת " גדר " : " לכן הנני שך את דרכך בסירים וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא " . אפשרות אחרת להבין את תיבת " סורר " תראה אותה כהמשך לאמור בפסוק ט לעיל , " נתיבותיי עיווה " . לפי זה תהיה משמעותה סטייה , ירידה מן הדרך , כשהמקונן טוען כי האלוהים הוא שגרם לו לסור מן הדרך שבה הלך ( וראו שימוש מטאפורי בביטוי זה : " סרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם " [ דברים לא , כט ]) . בעל מדרש לקח טוב אומר כי " ראה ה ' שהייתי סורר כבן סורר ומורה " , וגוזר אפוא את תיבת " סורר " מן השורש סר " ר ולא סו " ר . הפועל השני בפסוק , " ויפשחני " , שב אל פסוק י , אל תיאורו של האלוהים כחיית טרף . אם בפסוק י הוא מתואר רק כמי שארב למקונן , הרי שבפסוקנו הוא משסעו . השורש פש " ח הוא יחידאי במקרא , אך הוא מוכר בלשון חז " ל במשמעות של שס " ע , שס " ף . כך מתורגם הפועל " וישסף " ( שמואל - א טו , לג ) לארמית : " ופשח " , ובביאורו של ר ' יוסף קרא ( נוסח ב ) לפסוקנו נאמר : ' " ויבקעני ' כמו ' אילן שנפשח ' ( כלומר : נסדק [ שביעית ד , ו ]) " . אחד ממתרגמי התנ " ך ליוונית , עקילס , הבין כאילו נכתב " ויפסחני " - עשאני פיסח ( בחילופי שי " ן - סמ " ך ) , כדי ליצור יתר התאמה עם ראשית הפסוק שעניינה הכבדה על מי שמהלך בדרך ( או מי שנס בה מפני אויבו ) . דומה כי סיום הפסוק , " שמני שומם " , עניינו בתדהמה אשר אפפה את המקונן ושיתקה אותו , וראו : " ושממו עליה אויביכם " ( ויקרא כו , לב ) ובדומה בדברי ירמיהו : " יאבד לב המלך ולב השרים ונשמו הכהנים והנביאים יתמהו " ( ד , ט ) .
|
|