|
|
עמוד:124
פרק ג פסוקים ד - ו פסוק ד : בלה בש ׂרי ועוֹרי שבר עצמוֹתי : פסוק ה : בנה עלי ויקף ראשׁ וּתלאָה : פסוק ו : במחשכים הוֹשיבני כמתי עוֹלם : פסוק ד : פעולתו של האל כנגד המקונן הולכת ומתעצמת , ועתה הוא כבר הורס את גופו , חוץ ופנים גם יחד . את מעטפת גופו , את עורו ובשרו , מדמה המקונן לבגד , ללבוש ( והשוו : " עור ובשר תלבישני" [ איוב י , יא ]) , ובגד זה הולך ומתבלה , וכדברי רש " י : " כמו ' והארץ כבגד תבלה ' ( ישעיה נא , ו ) " , וראו עוד על בלות הבגד : " הן כולם ( = אויביו של המשורר ) כבגד יבלו עש יאכלם " ( שם נ , ט ) . בקינה הראשונה אמרה ירושלים על סבלה : " ממרום שלח אש בעצמותיי וירדנה " ( פסוק יג ) . שם נשרפו העצמות , ואילו בפסוקנו נאמר עליהן שהן שוברו . אם עור , בשר ועצם , כולם נשחתו - אין לו לאדם חיים . על שבירת עצמות ראו במזמור הניתן בפי המלך חזקיה , המתאר את סבלו מיד ה ' במילים : " כן ישבר כל עצמותיי " ( ישעיה לח , יג ) . מדרש איכה רבה ( מהדורת בובר ) מעביר את הדברים ללשון רבים וקובע כי " בשרי זה ציבור , ועורי זה סנהדרין . מה העור הזה מחפה על הבשר , כך סנהדרין מחפין על ישראל . ' שיבר עצמותיי ' - עצומיי ( = גדולי העם ) " . פסוק ה : המקונן , המוכה לבלי מתום בגופו , אינו יכול לנוס על נפשו ; הוא מדמה את עצמו לעיר נצורה , שאויביה בנו עליה , כלומר סביבה , דיק , וראו : " בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב " ( מלכים - ב כה , א ) . גם איוב חש שהוא מוקף על ידי האלוהים : " דעו אפו כי אלוה עיוותני ומצודו ( = מבנה מבוצר ) עליי הקיף " ( יט , ו ) . התרגום הארמי מדגיש כי המצור , הדיק , נבנה סביב " קרתא " , העיר , כלומר ירושלים , ולפיכך הריהו רואה את הפסוק כמדבר באסון לאומי ולא פרטי ( וראו עוד להלן ) . תפקידן של שתי המילים הסוגרות את הפסוק הוא להמחיש את מצוקתו של הנצור . נראית הצעתו של חוקר המקרא פרופ ' נ " ה טור - סיני לבאר את המילה " תלאה " לא במשמעות המקובלת של " יגיעות ועייפות " ( כהצעת ר ' יוסף קרא , נוסח ב ) , אלא כמילה הזהה לה בכתיב ובצליל שמשמעה עקב , כמו שהוא בערבית , וכך תהיה הכוונה ב " ראש ותלאה " למריזמוס , היינו ביטוי המתייחס אל כל הגוף כולו , בין מעלה ומטה , ובין פנים ואחור , עד אין מוצא . התרגום הארמי , בהמשך להבנתו את הרישא של פסוקנו , הולך בדרך אחרת ומבין את הצירוף הקשה " ראש ותלאה " כמדבר בראשי העם , בסנהדרין , שהאלוהים הלאה והוגיע אותם לעייפה , ואילו מדרש איכה רבה ( מהדורת בובר ) מבקש לזהות במי עוסק הפסוק וקובע כי " ראש - זה נבוכדנאצר , דכתיב [ בדברים שנאמרו למלך זה ] ' אנת הוא רישא דדהבא ' ( = אתה הוא ראש של זהב [ דניאל ב , לח ]); ' ותלאה'
|
|