|
|
עמוד:146
פרק ג פסוקים לז - לט פסוק לז : מי זה אָמר ותהי א ֲדני לא צוה : פסוק לח : מפי עליוֹן לא תצא הרעוֹת והטּוֹב : פסוק לט : מה יתאוֹנן אָדם חי גבר על חטאָיו ( חטאו ) : פסוק לז : גם פסוק זה , כקודמו , הוא שאלה רטורית , והרעיון המובע בו : כל המעשים , כולל אלה שנזכרו בשלושת הפסוקים הקודמים , דיכוי אסירים והטיית משפט , נעשו נוכח פני ה ' ובידיעתו , והוא הניח להם להתרחש . תוכניותיו של אדם אינן יכולות להתממש , לעבור מן הכוח אל הפועל , מן הדיבור ( " אמר " ) אל הביצוע ( " ותהי " ) , ללא שהאלוהים ציוה , היינו גרם להן מלכתחילה . ואולי יש להבין את הפסוק כצירוף של שתי שאלות רטוריות : " מי זה אמר ותהי " ? - והתשובה : אלוהים ; " אדוני לא ציוה " ? - והתשובה : ציוה גם ציוה . התרגום הארמי מסב גם כאן את הדברים על האדם , ואלה דבריו בתרגום חוזר לעברית : " מי הוא האדם שציוה וגרם לרעה שתבוא לעולם ? [ שאלה רטורית שהתשובה עליה - אין איש כזה ] , אך כיוון שעשו מה שלא נצטוו מפי האלוהים [ באה עליהם ממנו הרעה ] " . המדרש , לעומת זאת , מבין את ראשית הפסוק כעוסקת בשונאי ישראל , שאמרו מה שאמרו וציוו על מה שציוו , אך אם ה ' לא רצה בכך - הדבר לא התבצע : " פרעה ציוה , דכתיב ' ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו ' ( שמות א , כב ) , הקדוש ברוך הוא לא ציוה , דכתיב ' מרכבות פרעה וחילו ירה בים ' [ שם טו , ד ] . המן ציוה , דכתיב ' ויכתוב ככל אשר ציוה המן ' [ אסתר ג , יב ] והקב " ה לא ציוה , דכתיב ' ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ' ( שם ט , כה ) " ( איכה רבה , מהדורת בובר , לפסוק ) . פסוק לח : כהמשך לטענה שבפסוק הקודם , באה כעת שאלה רטורית נוספת , אשר התשובה עליה חיובית אף היא . אכן , כל המעשים המתרחשים על פני האדמה - כולל גורלו האישי של כל אדם ואדם , לטוב ולרע - נובעים , יוצאים , מפיו של האלוהים ; כולם הם פרי ציוויו ( ראו לעיל ב , יז ) . תפיסתו של המקונן , המשלים עם גזר דינו , דומה להשלמת איוב עם גורלו , המובעת אף היא בשאלה רטורית : " את הטוב נקבל מאת האלוהים ואת הרע לא נקבל ? " ( ב , י ) . בפסוקנו נזכרים " הרעות " , שהן מעשים רעים , בלשון רבים ( כמו : " כי שתיים רעות עשה עמי " [ ירמיה ב , יג ]) , הם המעשים שנמנו בפסוקים לד - לו לעיל , ואילו הטוב אינו נפרט לפרוטות , ראו : " כי ה ' יתן הטוב" ( תהילים פה , יג ) , וב " טוב " מעדיף המקונן לסיים פסוק זה . התרגום הארמי מתקשה בקביעה כי גם הרעות וגם הטובות יוצאות ממקור זהה , ועל כן הוא מתרגם ( בתרגום חוזר לעברית ) : " מפי האלוהים העליון לא תצא הרעה , אלא רק ברמז של בת קול על אודות החמס שנמלא בארץ , אך בשעה שמבקש לגזור טובה בעולם - מפיו הקדוש היא יוצאת " . פסוק לט : פסוקנו , הנועל את חלקה השני של הקינה , נראה לכאורה כשאלה רטורית , ובה תשובה
|
|