מבוא

עמוד:74

מבוא יוצרה של קינה זו רואה לנגד עיניו את מראות ההרס והחורבן שאירעו ב " יום אפו של ה '" ושומע את קולותיו . אך מה שהופך את הקינה השנייה לנוראה ולמצמררת מן הקינות כולן היא הצגת ה ' כאויבן האכזר , לכאורה , של יהודה וירושלים . אלוהים לוחם בירושלים , הורס והורג בזעמו ואינו נלאה ואינו עוצר . הוא הורס את מקדשו שלו , את מבצרי יהודה וארמנותיה ואת כל משכנות ארצו . הוא אוחז בקשת והוא שורף באש את כל הנקרה על דרכו . כן , גם לאויבים בשר ודם יש חלק כלשהו בחורבן , אך זאת אך ורק מפני שה ' מפנה להם דרך , מניח גם להם לבוא על סיפוקם . עיר המלוכה פסקה מלפעום , מוסדותיה שבתו והאנרכיה שוררת בכול . ובין ההריסות ניתן לראות את ההרוגים והמתים שנטבחו בידי האויב , וביניהם פעוטות שמתו ברעב , אחרים בושלו , נאכלו על ידי אמותיהם . אלוהים העניש את ירושלים על חטאה , והאצבע המאשימה מופנית כלפי הנביאים שהשמיעו לירושלים מה שנעם לאזניה , ולא עמד להם אומץ הלב לומר לה דברי כיבושין כדי להטותה לחזור אל דרך הישר . בפנייתו אל ירושלים מעורר המקונן את העיר לצעוק אל ה ' , להפגיע בו כי ירחם , אך גם כשזו תעשה כן , תהדהד בדבריה טרוניה כלפי אלוהים אשר לא חמל , הרג וכילה את בניה . גם הקינה השנייה , כראשונה , היא אלפא - ביתית , בת עשרים ושניים פסוקים . גם היא פותחת ב " איכה " ולכל פסוק שלוש שורות ( להוציא פסוק יט , וראו בפירוש ) . האות פ " ה קודמת בקינה זו לאות עי " ן , ועל כך ראו במבוא , סעיף ה . הקינה מתחלקת לשלושה חלקים : [ א ] תיאור הריסת ירושלים על ידי ה ' ( פסוקים א - י ) הדגש בחלק זה של הקינה מושם על הרס המקדש המכונה בשמות רבים : " תפארת ישראל " , " הדום רגליו " ( פסוק א ); " אהל בת ציון" ( פסוק ד ); " שוכו " , " מועדו " ( פסוק ו ); " מזבחו " , " מקדשו " , " בית ה '" ( פסוק ז ) . כמו כן מצביע המקונן על אובדן המנהיגות : המלך והשרים הלכו בגלות ; גם הכהנים אינם : " אין תורה " , והנביאים אינם זוכים למענה משמים ( פסוק ט ) . החלק הראשון מסתיים בתיאור אבלם של התושבים , מן הזקנים ( אף הם ממנהיגי העיר ) ועד הבתולות ( פסוק י ) . [ ב ] תגובתו של המקונן נוכח צרת העיר ( פסוקים יא - יט ) פתיחתו של חלק זה מתקשרת אל חתימת קודמו : המקונן מצרף את אבלו לאבלם של התושבים : אין הוא נותן ביטוי לצערו על הריסת העיר אלא על גורל הפעוטות המתים ברעבונם ( פסוקים יא - יב ) . בפסוקים יג - יד הוא פונה אל ירושלים ומודה כי אין לו במה לנחמה . אגב כך הוא תולה את האחריות לגורלה הנורא בנביאים שמעלו בתפקידם ולא דחקו בעיר לשוב בה מחטאיה . בפסוקים טו - טז מביא המקונן מתגובותיהם של עדי הראייה לחורבן : " עוברי דרך " שאינם מאמינים למראה עיניהם , לאובדן העיר רבת היופי , והאויבים השמחים למשבתה , לאידה . בפסוקים יא - טז אין האלוהים נזכר כלל . השינוי מתחולל בפסוק יז , כאשר המקונן גולה את אזנה של ירושלים שה ' הוא שתכנן וביצע את החורבן ושימח את אויביה . אזכור חלקו המכריע של ה ' במפלתה של העיר משמש כמעבר לקריאת המקונן לירושלים לפנות בתפילה ותחינה לה ' ( פסוקים יח - יט ) , ושוב תוך מתן דגש על מות העוללים ברעב . [ ג ] ירושלים קוראת לאלוהים לראות בתוצאות מעשהו ( פסוקים כ - כב ) גם ירושלים מקוננת על ההרג ולא על ההרס : הרג כהנים ונביאים במקדש , הרג בתולות ובחורים בחרב , ועל הכול גורל הפעוטות הגוועים ברעב . וכאן מגיע הזעזוע לשיאו : לא על מותם ברעב היא מתלוננת , אלא על כך שהרעב דחק באמהות לאכול את ילדיהן . אין בקינה כל ביטוי לתקוה ; הסיום פסימי עד מאוד ושב ומזכיר את תיבת " אף " , שמשמעה כעס , המצויה גם בראש הקינה , " איכה יעיב באפו " : " לא היה ביום אף ה ' פליט ושריד , אשר טיפחתי וריביתי אויבי כילם " ( פסוק כב ) . הקינה השנייה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא