|
|
עמוד:69
לא במח אלא במעיים ובלב אנו יודעים כי תודעתנו , רגשותינו ותבונתנו - מקורם ומשכנם במוחנו . הקדמונים , בישראל כבעמים , האמינו כי מקום הרגש והחכמה הם באיברים הפנימיים שבחלל החזה והבטן . ראש לאיברים הללו הוא הלב . הוא מקום הצער : " כי רבות אנחותיי ולבי דוויי " ( להלן א , כב ) והשמחה : " יגל לבי בישועתך " ( תהילים יג , ו ); האהבה : " איך תאמר אהבתיך ולבך אין אתי " ( שופטים טז , טו ) והשנאה : " הפך לבם לשנוא עמו " ( תהילים קה , כה ); האומץ : " אשר לבו כלב האריה " ( שמואל - ב יז , י ) והפחד : " ומדברך פחד לבי " ( תהילים קיט , קסא ); הגאוה : " לא גבה לבי " ( תהילים קלא , א ) והנדיבות : " וכל נדיב לב [ הביאו ] עולות " ( דברי הימים - ב כט , לא ); הדאגה : " דאגה בלב איש ישחנה " ( משלי יב , כה ) ועוד כהנה וכהנה . בלב מתכנן האדם תוכניות : " רבות מחשבות בלב איש ועצת ה ' היא תקום " ( משלי יט , כא ) , ואף תוכניות להרע : " לב חורש מחשבות אוון " ( שם ו , יח ) . בלב נוצר האדם את סודותיו : " ויגד לה את כל לבו " ( שופטים טז , יז ) , ובלב תשכון גם החכמה : " נתתי לך לב חכם ונבון " ( מלכים - א ג , יב ) ושם נחקקת גם התורה , שנאמר " נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה " ( ירמיה לא , לב ) . מדרש שמות רבה ( יט , א ) המונה כמה מפסוקים אלו מעיר לאחריהם כי " לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא כל האיברים ואינו מנחם תחילה אלא הלב שנאמר ' ודיברתי על לבה ' ( הושע ב , טז ) " . לא פעם ניצב הלב בתקבולת לכליות , שאף הן משכן המחשבות והרגשות , כגון : " אני ה ' חוקר לב בוחן כליות " ( ירמיה יז , י ) , " וה' צבאות בוחן צדיק רואה כליות ולב " ( שם כ , יב ) . על אברהם בילדותו מספר המדרש ( אבות דרבי נתן , נו " א , לג ) ש " זימן הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ( = מעניקות לו בינה ) ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה " . הכליות הן משכן השמחה : " תעלוזנה כליותיי " ( משלי כג , טז ) , אך גם הצער או הכאב : " אף לילות יסרוני כליותיי " ( תהילים טז , ז ) . מפסוק זה , ככל הנראה , נטבע מאז ספרות ההשכלה המושג " מוסר כליות " שעניינו חרטה על מעשה לא ראוי . ללב ולכליות מצטרפים גם המעיים , משכן הרגש : " דודי שלח ידו מן החור ומעיי המו עליו " ( שיר השירים ה , ד ) והרחמים : " מעיי למואב ככינור יהמו וקרבי לקיר חרש " ( ישעיה טז , יא ) , וסוגר את הרשימה הכבד , הניצב בתקבולת למעיים : " כלו בדמעות עיניי חמרמרו מעיי נשפך לארץ כבדי על שבר בת עמי " ( להלן ב , יא ) . על הכבד נאמר גם שהוא " כועס " ( ברכות סא ע " ב ) ואז מגיעה המרה , " זורקת בו טיפה " ומרגיעה אותו ( שם ) . ומתברר שגם למרה , הנאגרת בכיס המרה שבצד הכבד - לאור תיאוריות עתיקות שראשיתן ביוון הקדומה - יש תפקיד ביצירת רגשות , כגון " המרה השחורה " ( ביוונית : מלנכוליה ) , שהיא הפרשת יתר מכיס המרה המביאה לדיכאון . ומסכם את הדברים מדרש קהלת רבה ( ז , א ) : " כבד לחימה ( = כעס ) , מרה לקנאה ... טחול לשחוק , כליות יועצות , לב מבין ולשון גומר ( = הדיבור מבטא את התחושה ) " . חמרמ " ר וחבריו השורש המחומש חמרמ " ר מצטרף אל שורשים מחומשים נוספים המצויים כבר במקרא , כגון סחרח " ר ( " לבי סחרחר עזבני כוחי " [ תהילים לח , יא ]) או עקלק " ל ( " ילכו אורחות עקלקלות " [ שופטים ה , ו ]) . הוא הדין בצבעים : " שחרחר " ( "אל תראוני שאני שחרחורת " [ שיר השירים א , ו ]) וכן " ירקרק " ( ויקרא יג , מט ) או " אדמדם " ( שם ) . לדעת רש " י המדובר בצבעים כהים במיוחד , " ירוק שבירוקים " , בעוד שר ' אברהם אבן עזרא אומר היפוך דברים : " וזה כפול לחסרון " . מתברר כי השפה העברית העדיפה את גישתו של אבן עזרא ועל כן מצאנו בה מילים רבות שמטרתן להצביע על הקטנה כגון שמנמן , קטנטן , זקנקן , גברבר ועוד כיוצא באלה , וכן צבעים כגון צהבהב או כחלחל . פשקוויל ( ראו עמוד 87 ] שפורסם ( בשנת 2016 ) בידי " הועדה להצלת קברי ירושלים " כמחאה על בנייה באזור מערת קבורה בעיר . זו דוגמא לשימוש מרובה שנעשה בפסוקי מגילת איכה , במיוחד בעולם החרדי , למטרות דומות .
|
|