|
|
עמוד:17
ז . חילופי קולות הדוברים במגילה תופעה המשותפת לכל ארבע הקינות הראשונות במגילה היא אינו צריך לדאוג לחומרי הבניין , בונה הוא מן החומרים אשר הוכנו לו את בנייניו המשוכללים ... בגבולות הצורה , על ידי שינויים , צירופים , גיוונים , מצליח הוא לעצב את אופיו האינדיבידואלי ואת אופי התקופה " ( בתוך : פרנצ ' סקו פטררקא , מבחר שירים , ספריית פועלים , . ( 1953 דברים אלו כוחם יפה גם לגבי שימושן של הקינות שבמגילת איכה באקרוסטיכון . מעבר לכך יש האומרים כי אקרוסטיכון ההולך מראש האל " ף - בי " ת ועד סופו הוא ביטוי לשלמות . כך לדוגמא מבטא מזמור אקרוסטיכוני המדבר בתכונות האלוהים את שלמותו של האל ( כגון מזמור קיא ) , מזמור אחר , המשבח את תכונות הצדיק , מבטא את שלמותו שלו ( מזמור קיב ) , והשיר " אשת חיל " מציג לקורא את שלמותה של זו ( משלי לא , י - לא ) . עניינה של הקינה האלפביתית לפי חז " ל להציג את הרוע השלם , המוחלט : " ראו כל הדורות וכל האותיות וכל הבריות שבעולם , עליונים ותחתונים , ועמדו על הצרות ועל הרעות שהגיעו לישראל " ( מדרש תדשא , כ ) . חיבור יצירה באקרוסטיכון מסייע בוודאי למי שמבקש לומר אותה מזיכרונו , על פה ( וראו דברי בעל מדר לקח טוב : " למה נאמרו קינות באל " ף בי " ת ? כדי שיהיו נגרסים בפי המקוננים " ) , אך אפשר שכבלי האקרוסטיכון בפרקים א - ד של מגילתנו נועדו גם לסייע למקוננים להתמודד עם הכאב והצער העצומים , הכאוטיים , ולתת להם סדר ומבנה ואף לשים להם גבולות . בפרקים ב , ג , ד באה האות פ " ה קודם לאות עי " ן , שלא כמקובל בא " ב שלנו . כמה מעדי הנוסח משנים והופכים בקינות את סדרם של פסוקים אלה . פ " ה קודמת לעי " ן גם בתרגום השבעים לשיר " אשת חיל " . בתהילים לד הסדר הוא עי " ן - פ " ה , אך רק עם היפוך סדר הפסוקים מתקבל טכסט הגיוני . גם בבן - סירא נא , יג - ל קודמת כפי הנראה פ " ה לעי " ן , ועדויות לסדר זה עולות מכתובת של אותיות מחרבת צרטה ( כשלושה ק " מ ממזרח לתל אפק ) שזמנה מן המאה הי״ב לפנה " ס , מכתובת מתל זית ( שפלת יהודה ) מן המאה העשירית לפנה " ס ומכתובת מכונתילת עג ' רוד שבצפון סיני מן המאה השמינית לפנה " ס . נתקיימו אפוא שתי מסורות שונות לגבי סדר הא " ב במה שנוגע לשתי אותיות אלה . ו . מבנה המגילה חמישה פרקים למגילה , ודומה שאין המספר מקרי אלא בא כנגד חמשת חומשי תורה וחמישה הספרים שבתהילים . בחלקה הראשון של הקינה הראשונה מתאר המקונן את הרעות שבאו על ירושלים ( פסוקים א - יא ) , וממחציתה השנייה , הניתנת בפיה של ירושלים , מתברר כי ה ' הוא אשר עולל את כל אלה בכעסו . קינה זו מסתיימת בקריאה לה ' לנקום , ובראשה המילים " ראה ה '" ( פסוקים כ - כב ) . הקינה השנייה פותחת בתיאור התוצאות שגרם להן כעסו של ה ' : " יעיב באפו אדוני את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל " ( פסוק א ואילך עד פסוק ט , ראו גם פסוקים יז , כ - כב ) , אך עיקר ההמשך ( פסוקים י ואילך ) מתמקד בתיאור האסון . פרק ב מסתיים אף הוא בקריאה לה ' ובראשה " ראה ה '" ( פסוק כ ) , וגם בסיומו ציפייה לנקם : " תקרא כיום מועד מגוריי מסביב " ( פסוק כב ) . הקינה , המהווה את לב המגילה ( פרק ג ) , מביעה את כאבו של היחיד על צרתו שלו , אך מן הפסוקים מ - מח , הניתנים בפי הרבים , מבין הקורא כי גורל היחיד הוא כגורלו של הציבור - העם כולו . סיום פרק ג הוא בקריאה מובהקת לנקם : " תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם ... תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה '" ( פסוקים סד - סו ) . פרק ד , הפותח כפרקים א - ב ב " איכה " , שב ומתאר את צרת הרבים . נושא הרעב והקניבליזם , אכילת ילדים על ידי אמותיהם - נושא שעלה כבר בפרק ב : " אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים" ( פסוק כ ) - מתבטא ביתר שאת בקינה הרביעית ( פסוקים ד - ה , ט - י ) . פרק ד אינו מסתיים בקריאה לנקם אלא בהבעת הוודאות כי האויב , בת אדום , ישלם על חטאיו , בעוד בת ציון תיפקד לטובה ( פסוקים כא - כב ) . ברי כי הפרק החמישי אכן ראוי לו לבוא בסוף המגילה . פרק זה כולו הוא תפילה , תחינה לה ' המושמת בפי הציבור , המונה את הרעות שבאו על ירושלים , אך סיומה חורג מן הרחמים העצמיים ומבטא את צערו על מראהו של הר ציון . עם זאת , שממת הר ציון אינה מעיבה על התקוה כי ה ' , שמושבו הנצחי בשמים , יחדש את ימי המתפללים כקדם . דומה כי התקוה המובעת בסיום הפרק החמישי ( המצטרפת לביטחונו של המקונן בסיום הפרק הרביעי ) היא שמונעת את הצורך להתגדר במבנה האקרוסטיכוני הנוקשה ; אכן , את האבל והצער יש לכבול , לתת להם צורה וגבול , אך מרגע שנובטת התקוה , ניתן לנטוש את הסבל האצור בחבלי המבנה ולפרוץ את גבולותיו .
|
|