|
|
עמוד:58
פרק א פסוק טו סלה כל אַבירי א ֲדני בקרבי קרא עלי מוֹעד לשבר בחוּרי גתדרךא ֲדני לבתוּלת בת יהוּדה : יש מפרשים " סילה " כשימוש הפועל בתהילים קיט , קיח : " סלית כל שוגים מחוקיך כי שקר תרמיתם " , היינו : מאסת , תיעבת . אחרים רואים את השורש סל " ה כמקבילו של השורש סל " ל שמשמעותו להרים או לערום , ומזה שם העצם סוללה : " ובנית עליה דיק ושפכת עליה סוללה " ( יחזקאל ד , ב ) , וכן שם העצם מסילה , שעניינו דרך מוגבהת : " פנו דרך העם סולו המסילה " ( ישעיה סב , י ) . לפי פירוש אחרון זה , האלוהים ערם את גוויות כל אביריה של ירושלים בתוכה , והשוו : " סלוה כמו ערמים ( = ערימות ) והחרימוה " ( ירמיה נ , כו ) . " אבירים " הם גיבורים , אנשי חייל , וראו , למשל , התקבולת בתהילים עו , ו : " אשתוללו אבירי לב נמו שנתם / ולא מצאו כל אנשי חייל ידיהם " . אלוהים תכנן את מפלתה של ירושלים , קבע לה זמן , " קרא ... מועד " שבו יתרחש אירוע זה ( והשוו להלן ב , כב ) . אם בתורה קריאת מועד עניינה קביעת ימי חג ( כגון ויקרא כג , ב : " מועדי ה ' אשר תקראו אותם מקראי קודש " ) , הרי שכאן נקבע יום להרס ולהרג , " לשבור בחוריי " . הבחורים , כמוהם כאבירים , הם אנשי המלחמה , כפי שהדבר עולה , דרך משל , מן התקבולת שבדברי ירמיהו : " לכן יפלו בחוריה ברחובותיה / וכל אנשי המלחמה ידמו ביום ההוא " ( מט , כו ) , וכן : " ואל תחמלו אל בחוריה / החרימו כל צבאה " ( שם נא , ג ) . פסוק אחרון זה הוא נבואה קשה שנושא הנביא על בבל . בראש הפסוק סופר על גוויות הלוחמים שנערמו זו על גבי זו לגובה , ואילו בסופו מתואר האלוהים הדורך על קרבנותיו כאדם הדורך ענבים בגת : " גת דרך ה ' לבתולת בת יהודה " . נראה שהתרגום הארמי מצא את דברי המגילה קשים מכדי שיובנו כפשוטם , ועל כן הוסיף לפסוק כי " עלו האומות על פי גזירת דבר ה ' וטימאו את בתולות בת יהודה עד שהיה דמן נוטף כיין מגת " ( המקור , כמובן , בארמית ) . ירושלים מכנה עצמה בשורה זו בגוף שלישי : " בתולת בת יהודה " , הבתולה שהיא בת , שהיא יהודה , כמו " בתולת בת ציון " ( להלן ב , יג ) , והשוו האמור בדברי המקונן לעיל על בנות ירושלים : " בתולותיה נוגות והיא מר לה " ( א , ד ) . עם זאת , אין להוציא מכלל אפשרות שהשורה השלישית בפסוקנו היא התפרצות של דברי המקונן אל תוך דברי ירושלים , כפי שהוא להלן בפסוק יז , ומכאן הדיבור בגוף שלישי . גת , יקב ודם הגת בתקופה המקראית היתה בעיקרה שקע חצוב בסלע שבו נהגו , על ידי דריכה ברגל או לחיצה בעזרת גלילי אבן , לסחוט את הענבים לצורך הפקת יין . בארץ ישראל גופה נתגלו אלפי גיתות , בגדלים שונים ובשיטות בנייה מגוונות , מן האלף השלישי לפנה "ס ועד להגעת האסלאם לאזור ( אשר האיסור על שתיית יין הביא אותו להרוס גיתות רבות ) .
|
|