|
|
עמוד:36
פרק א פסוק ד דרכי ציּוֹן א ֲבלוֹת מבלי באי מוֹעד כל שעריה שׁוֹממין כה ֲניה נאנחים בתוּלתיה נוּגוֹת והיא מר להּ : המקונן מעתיק כעת את מבטו מן הגולים ושב להתבונן אל ירושלים וסביבותיה : " דרכי ציון אבלות " . תחילה הוא מתבונן בדרכים המובילות אל העיר , והללו " אבלות " , לשון שמשמעותה כפולה : גם לשון אבל , כגון האמור ביוסף : " ויעש לאביו אבל שבעת ימים " ( בראשית נ , י ) , וגם לשון יובש , כפי שעולה מן התקבולת : " ואבלו נאות הרועים / ויבש ראש הכרמל " ( עמוס א , ב ) . המקונן מקנה אפוא לדרכים אופי אנושי , ואלה אבלות בשני המובנים גם יחד : יבשות , שוממות מאדם , ועטופות צער על העדר העולים לרגל . כאן מציין המקונן לראשונה את שם העיר , " ציון " . נראה שהוא בחר בשם זה דווקא ( השם ירושלים יבוא עוד בהמשך , מפסוק ז ואילך ) שכן נשמעת בו לשון צייה , שהוא מדבר צחיח , והשוו לדוגמא על הקשר בין חורבן ומדבר לבין השם ציון : " כי ניחם ה ' ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה '" ( ישעיה נא , ג ) . " באי מועד " אינם מהלכים עוד בדרכים , ו " מועד " הריהו יום חג , כגון : " מה תעשו ליום מועד וליום חג ה '" ( הושע ט , ה ; ראו גם פסוק טו להלן ) , אך אפשר גם , כדעת ר ' אברהם אבן עזרא , שה " מועד " הוא המקדש : " ונקרא מועד בעבור היות כל ישראל נועדים שם , וכן ' שרפו כל מועדי אל ' ( תהילים עד , ח ) " , ואין פירוש אחד מבטל את רעהו . הפסוק מדבר לפי זה באנשים הבאים למקדש שבירושלים בימי חג . מן הדרכים המובילות אל העיר מתקרב מבטו של המתבונן אל שעריה . גם אלה רגילים לצפות בהמון אדם בשעת עלייה לרגל , כגון : " עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים ... ששם עלו שבטים שבטי יה " ( שם קכב , ב - ד ) , ועתה הם " שוממין " , וגם זו לשון יובש , וראו : " ארץ צייה ושממה " ( יואל ב , כ ) . לצירוף אב "ל ושמ " ם ראו גם : " המלך יתאבל ונשיא ילבש שממה " ( יחזקאל ז , כז ) . לסיומת בנו " ן האופיינית לשפה הארמית ראו גם " תנין " ( כך הכתיב להלן ד , ג ) שמשמעו תנים . בהתאמה למעבר מן הדרכים אל השערים , עובר המקונן מבאי המועד ( שאינם באים עוד ) אל הכהנים שבתוככי העיר , ואלה " נאנחים " , שוב לשון צער ולשון מלשונות היובש והבצורת , והשוו יואל א , יח : " מה נאנחה בהמה נבוכו עדרי בקר כי אין מרעה להם גם עדרי צאן נאשמו " ( בתרגומים הקדומים : " נשמו " ) . מן הגברים עובר המקונן אל הנשים , אל הבתולות העצובות , הנוגות , שבעבר נהגו לשמוח ולרקוד בימי חג ומועד : " אז תשמח בתולה במחול " ( ירמיה לא , יג ) . על אבלם של כהנים יחד עם בתולות ראו גם בדברי הנביא יואל אל הארץ בזמן הבצורת : " אלי ( = התאבלי ) כבתולה חגורת שק ... אבלו הכהנים משרתי ה '" ( א ,
|
|