|
|
עמוד:94
פרק ב פסוק י ישבוּ לאָרץ ידמוּ זקני בת ציּוֹן העלוּ עפר על ראשם חגרוּ ש ׂקים הוֹרידוּ לאָרץ ראשן בתוּלת ירוּשלים : שתי השורות הראשונות של פסוקנו עוסקות עדיין באחד מיסודות ההנהגה , בזקנים . כמו השערים ש " טבעו בארץ " ( פסוק ט ) , כך גם הזקנים " ישבו לארץ " , והוא מנהג של אבלות . ראו יחזקאל כו , טז : " וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים ... על הארץ ישבו " , וכן יונה ג , ו : " ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקום מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על העפר " . האבלות מתוארת בהמשך גם בתיבת " ידמו" שהיא משורש דמ " ם , כשהכוונה אולי לשתיקה ( כגון " וידום אהרן " [ ויקרא י , ג ]) אך אולי דווקא להשמעת קולות חרישיים , קולות של המיה ויללה , כגון : " הילילו אניות תרשיש ... דומו יושבי אי " ( ישעיה כג , א - ב ) . במשמעות זו מקבילה המילה לתיבת damamu האכדית שמשמעה יל " ל או המ " ה . ( על זקנים ראו עוד לעיל , עמוד . 67 ) ראש הפסוק דיבר בירידה , והמשכו עוסק בהעלאה , העלאת עפר על ראש המתאבל , והשוו לדוגמא את האמור על התנהגותם של יהושע והזקנים לאחר כשלון המלחמה בעי ( יהושע ז , ו ) : " ויפול על פניו ארצה ... הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם " , וכן נאמר בנבואת החורבן על העיר צור : " והשמיעו עלייך בקולם ויזעקו מרה ויעלו עפר על ראשיהם באפר יתפלשו " ( יחזקאל כז , ל ) . מנהג נוסף של ביטוי לאבלות הוא חגירת שק , כגון הפסוק שצוטט לעיל מספר יונה , וכן דברי דוד לעבדיו לאחר שנודע לו על רצח אבנר בידי יואב : " ויאמר דוד ... קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר " ( שמואל - ב ג , לא ) . סוף הפסוק כבר אינו מדבר במנהיגים אלא ב " בתולות ירושלים " , והזכרתן בצד הזקנים המופיעים בראשית הפסוק מעמידה מריזמוס הבא ללמדנו כי הכול אבלים , מזקנים עד צעירות , נשים וגברים גם יחד . גם הבתולות " הורידו לארץ ראשן " , שח ראשן באבלן , וראו האמור על הנקמה לעתיד לבוא בבבל , שגם בה נזכרות יחדיו ירידה ובתולה , וכדרך שעשו לבנות ירושלים יעשה להם : " רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל שבי לארץ אין כסא בת כשדים " ( ישעיה מז , א ) . פסוק ט נפתח אפוא בהורדה לארץ , בטביעת השערים , והפסוק העוקב לו מסתיים בהורדת ראשן של בתולות ירושלים לארץ . עוד על מנהגי אבלות במקרא בצד מנהגי האבלות הנזכרים בפסוקנו - ישיבה לארץ , שתיקה או השמעת קולות חרישיים , העלאת עפר / אפר על הראש וכן חגירת שק ( הבאה בדרך כלל בעקבות קריעת הבגדים [ ראו שמואל - ב ג , לא ]) - נזכרים במקרא גם מנהגי אבלות אחרים וזאת דווקא כדי לאסור על קיומם , כגון " לא תתגודדו ולא תשימו קורחה בין עיניכם למת " ( דברים יד , א ) . הגדידה היא שריטת הגוף , אולי אפילו עד זוב דם , והקורחה שמדובר בה היא תלישת שערות הראש . ברור שהאיסורים לא נגזרו אלא משום שאכן נהגו לקיים מנהגים אלה , כפי שמעידים פסוקים כגון נבואת החורבן של ירמיהו , המזכיר גם את המנהג לנחם אבלים על ידי מתן מזון ומשקה : " ומתו גדולים
|
|