|
|
עמוד:49
את חרבם על ירך שמאל . . 7 החיפוש הגופני אינו קפדני במיוחד וניתן להסתיר בין קפלי הבגדים כלי נשק קטן . . 8 יש מצבים שבהם עגלון נותר לבדו עם אורחו . על בסיס המודיעין הזה תכנן אהוד את מבצע החיסול הנועז שלו , וזו תוכניתו המבצעית : המטרה : הסרת עול עגלון מלך מואב מעל ישראל . השיטה : רצח עגלון ואחריו מתקפה על חיל המצב שלו , תוך ניצול ההלם בשורותיו , עד גירושו אל מעבר לירדן . שלבים : שלב א ' : הגעת אהוד בן גרא לארמון המלך בכיסוי של הגשת מנחה . שלב ב ' : הגעה אהוד בן גרא לקרבת המלך והגשת המנחה . שלב ג ' : בידוד המלך משומרי ראשו והגעה עד מצב של פגישה בארבע עיניים בינו לבין אהוד בן גרא . שלב ד ' : הגעת אהוד בן גרא לקרבה פיזית עם המלך ודקירתו בכלי נשק שיוכן מראש . שלב ה ' : עזיבת אהוד בן גרא את הארמון בחשאי וחזרתו לשטח שבשליטת ישראל . שלב ו ' : אזעקת לוחמים , תקיפת חיל המצב המואבי וגירושו אל מעבר לירדן . שלב ז ' : חזרה לשגרה . מידור קפדני ותכנון מרובה ממה שנכתב וגם ממה שלא , ניתן ללמוד כי , כפי שנדרש במבצעים כאלה , אהוד בן גרא שמר על כללי מידור קפדניים . ראשית , כשפנתה אליו משלחת נציגי בני ישראל , הוא הקשיב לאנשיה וכנראה כל מה שאמר להם הוא שיפנה לעגלון מלך מואב וידבר על לבו כדי שיקל את עולו עליהם . את זה ניתן להבין מהעובדה שבני ישראל הפקידו בידי אהוד בן גרא מנחה , אותה עתיד הוא להגיש למלך , כשיגיע לארמונו . בהמשך , הוא הכין לעצמו חרב פיפיות קצרה , גמד ארכה ( " גמד " – מידת אורך לא ידועה , לפי הפירושים המקובלים מדובר בפחות מאמה שהיא 48 ס " מ ) . הוא הסתיר אותה מתחת לבגדיו , בצד ימין של גופו . גם את זה לא אמר לאדם אבל ברור שכבר בשלב זה , עיקרי התוכנית הבשילו במוחו . אף שהדבר אינו מצוין בסיפור התנ " כי אני מעריך כי , בנוסף לחרב הקטנה שהסתיר על ירכו הימנית , חגר אהוד , כנהוג באותה תקופה , חרב רגילה על ירכו השמאלית . חרב זו מסר , מן הסתם , לשומרי ראשו של המלך טרם פגישתו עמו . בשלב הבא הוא הגיע לארמון המלך , עבר בלי בעיות את החיפוש הגופני שעובר כל מבקר בארמון ( בעוד החרב קטנה מוסתרת בין קפלי בגדיו בצד ימין של גופו ) , הוכנס אל המלך והגיש לו את המנחה . סביר להניח שהקרבת המנחה לוותה בטקס רב משתתפים ובו אהוד ביטא את כניעותו בפני המלך במחוות שונות . לאור העובדה שעגלון אהב לאכול , סביר שהמנחה כללה מיני מזונות ולפי השתלשלות העניינים המתוארת , אני מעריך שהם הכילו חומר משלשל כלשהו . זאת כיוון שמיד לאחר סיום הגשת המנחה ויציאת נושאי המנחה מהחדר , עוברת ההתרחשות ל " עלית המקרה אשר לו לבדו" ( כלומר , לשירותי המלך ) . כשהסתיים הטקס , עזבו הנוכחים את האולם ואז , כדי ליצור קרבה פיזית ביניהם , אמר אהוד למלך " דבר סתר לי אליך המלך " . מי לא אוהב לשמוע דבר סתר ? אפילו מלכים אוהבים שממתיקים עמם סוד . מניפולציה פשוטה כזו , אין כמוה להסרת מערכות הגנה ואמצעי זהירות . ואכן , אהוד קלע בול : לשמע הדברים הוציא המלך מעליו את כל האנשים ונשאר עמו לבדו . הסופר המקראי קשר כאן בין ההסתודדות בין השניים לבין ביקור מוקדם שערך אהוד ב ' פסילים אשר את הגלגל ' , ואותת לנו שהסוד שעליו רמז אהוד קשור בביקור זה ( לא ברור מה הם אותם פסילים אולם פרשנים נוטים לראות בהם אתר פולחני , והוא מכין אותנו לסצנה הבאה ) . גם כיום ניתן להתפעל מהאופן המבריק בו ניצל אהוד בן גרא את המודיעין שהיה ברשותו כדי לבצע את ההתנקשות . זה הצריך יכולת תכנון ברמה גבוהה , יצירתיות , מניפולטיביות , הבנת נפש האדם , בקיאות באנטומיה של הגוף , אומץ לב , קור רוח ושקט נפשי יוצאי דופן הסופר המקראי חסך מאתנו ירידה לפרטי השיחה שנערכה בין אהוד למלך , ואולם , סביר שלאהוד לא אצה הדרך והוא האריך בדבריו , בין השאר , כדי להביא להורדת מתח בקרב שומרי הראש של המלך . ברגע המכריע אמר אהוד לעגלון " דבר א לֹ הים לי אליך " , אמירה שגרמה למלך לעמוד על רגליו , מתוך יראת כבוד לאלוהים , והקלה על אהוד את המלאכה לשמה הגיע לארמון . אהוד ניצל את עמידת המלך כבד הגוף , שלף את החרב שהייתה מוסתרת כל העת על ירכו הימנית ותקע אותה בבטנו , כשהוא נועץ אותה בכוח בגופו של המלך ומכניס גם את הניצב אחרי הלהב לתוך בטנו , באופן שלא ניתן לראות במבט ראשון כי המלך נדקר , וכדי למנוע קילוח דם מגופו . מניסיונו כלוחם ידע אהוד שאם תוקעים חרב ולא שולפים אותה , הדם אינו קולח אל מחוץ לגוף ולכן השאיר את החרב נעוצה בגוף המלך . שתי עובדות אלה – כלי הרצח לא נראה וגם לא שלולית דם – מהותיות לתוכניתו המבצעית של אהוד ומטרתן להרוויח זמן ולהתרחק כמה שרק ניתן מהארמון אחרי הרצח . אחרי שהסופר המקראי מסיים לתאר את הדקירה הוא כותב “ ויצא , הפרשדנה " . פרשנים נוהגים לפרש מילה יחידנית זו בשני אופנים – האחד בהקשר של פתח , על שום דמיונה למילה אכדית שזה פירושה , וגם על שום סמיכותה למשפט הבא " ויצא אהוד , המסדרונה " . האופן השני הוא בהקשר של הפרשות גוף , ובכך רומזים שהחרב ניקבה את מעיו של המלך וגרמה להפצת ריח צואה , שגרם לשומרי ראשו המודאגים מהתבודדותו עם אורחו הישראלי להיות שאננים ולחשוב כי " אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה" ( שפה עדינה לעשיית צרכים ) . אחרי ביצוע הרצח שמר אהוד על קור רוחו , יצא מהחדר שבו שהה עם המלך בלי שאיש ישגיח בו , נעל את הדלתות - רמז לכך שהכינו עבורו מפתח , מבעוד מועד - ועזב בחשאי את הארמון . רק אחרי שעה ארוכה פרצו שומרי הראש את הדלתות ומצאו את מלכם מת . עד אז כבר הספיק אהוד להימלט ולהתרחק מהארמון . הוא ניצל את ההלם והמבוכה שבהם היו נתונים המואבים , והתארגן להתקפה מהירה באופן הנהוג באותם ימים – בתקיעה . אהוד התגלה כאן כמנהיג , והוביל את הכוח שארגן באמרו " רדפו אחרי , כי נתן ה ' את איביכם את מואב בידכם " , כלומר , הוא המפקד המסתער בראש אנשיו על האויב הנסוג . בנוסף , התגלה אהוד בקרב זה כמפקד נבון המכיר במגבלות הכוח שבראשו הוא עומד , עצר את כוחותיו כשהגיעו למעברות הירדן ולא המשיך את המרדף אל מעבר לנהר . לפי המסופר , תוצאות הקרב היו מרשימות והביאו לשקט ששרר בארץ במשך 80 שנה . חיסולו של עגלון מלך מואב על ידי אהוד בן גרא נכנס לספרי ההיסטוריה כמקרה ההתנקשות המדינית הראשון המוזכר בתנ " ך . התנקשויות רבות התרחשו מאז ואולם , גם כיום ניתן להתפעל מהאופן המבריק בו ניצל אהוד בן גרא את המודיעין שהיה ברשותו כדי לבצע את ההתנקשות . זה הצריך יכולת תכנון ברמה גבוהה , יצירתיות , מניפולטיביות , הבנת נפש האדם , בקיאות באנטומיה של הגוף , אומץ לב , קור רוח ושקט נפשי יוצאי דופן . גם אם מישהו מעלה ספקות באשר לאמיתות הסיפור , על פרטיו הרבים , כיוון שחלפו כמעט 300 שנה בין מועד התרחשות האירוע לבין העלאתו על הכתב , הרי שלפחות הוא מעיד על כך שבזמן כתיבת הדברים , הידע הרלבנטי כבר היה קיים . סביר שהיו גם תורות מקצועיות שפותחו שנגעו לאיסוף מודיעין , עיבודו וקבלת החלטות אופרטיביות לפיו .
|
|