|
|
עמוד:9
אנגלית , אלא במסקנות המחייבות ( הפרסקריפטיביות ) שנגזרו ממנה מבחינת בני זמנו הגרמנים . שילר מביט על ריקוד חברתי ממרומי היציע , כמי שצופה במופע המבוצע על במה , ובאותו מבט עצמו , הוא מפנה מבט לאנגליה כמודל לארגון חברתי . הנחת המוצא העיקרית שלי בספר הנוכחי היא שהמפעל של שילר , שאקרא לו בהמשך " כוריאוגרפיה חברתית ” , נשל מתכניו ההיסטוריים והפוליטיים במסגרת התפיסה המודרניסטית הדומיננטית של הכוריאוגרפיה , הרואה בכוריאוגרפיה תופעה מטאפיזית במהותה , שהשאלות המרכזיות בה נוגעות לסובייקטיביות טרנסצנדנטלית ולא לאינטר – סובייקטיביות חברתית ופוליטית . כדי להציג ניתוח של הכוריאוגרפיה החברתית , עלינו לאפיין אפוא את המודרני בשלושה מובנים : להגדיר מחדש את המודרניזם מחדש כפרוגרמה אסתטית ; לחשוב מחדש את המודרניזציה כתהליך חברתי של רציונליזציה , שבניגוד להנחה המקובלת , אינו מאיים להכניס את החוויה האסתטית למגירות ולבטל את ייחודיותה ; ולבסוף , לחשוב מחדש את הזיקות בין שני מונחים – מודרניות אסתטית ומודרניות חברתית – פוליטית – שלפי ההנחה המקובלת עד כה , אין ביניהם שום מכנה משותף , או שאפשר להעמיד אחד מהם על האחר . אין להכחיש שגם שילר עצמו , בכתיבתו על מחול במקומות אחרים – בפרט בשירו המפורסם – Der Tanz השתמש במחול כדימוי לאסתטיקה של חריגה טרנסצנדנטית מהעצמי , שהרוח והגוף נבלעים בה זה בזה והסובייקט נעשה שלם / מתאיין . אלא שהביטול הדיאלקטי הזה לא נכרך כשלעצמו בשלילה של הזמן ההיסטורי . רק אצל הסימבוליסטים בסוף המאה התשע – עשרה , ואצל נושאי דברם מעבר לים , הודרה דמות הרקדן אחת ולתמיד אל המחוזות הרחוקים של המטאפיזי . בכתבים של תאופיל גוטייה , מאמצע המאה התשע – עשרה , וביתר שאת מסוף המאה – עם פרסום המסות הידועות של סטפן מלארמה שנכתבו בהשראת הריקודים של לואי פולר – נועד לדמות הרקדן בפרויקט של המודרניזם האסתטי בדרך כלל התפקיד להעלות באוב את החוויה האסתטית בצורתה האסתטית האימננטית ביותר , הסגורה ביותר בתוך עצמה , ועם זאת הטרנסצנדנטית ביותר . תוך כדי ריקוד , האפשרות לנוע מעבר למגבלות הגוף מתגלמת למרבה הפרדוקס
|
|