פתח דבר

עמוד:9

כוריאוגרף אחר המצהיר על הימנעות מאמנותיות . ה " טבע ” באמנותו של נובר – אלגנטי , מעודן , מוסדר – דומה יותר לתפיסת הטבע של עמיתו ליצירה ולתקופה אלכסנדר פופ , ופחות לתפיסה שאומצה בידי הכוריאוגרפים של המאה העשרים . בכל הבניה חדשה של ההיסטוריה גלום הרעיון המסוכן שההווה מגשים את העבר , שהרקדנים היום טובים משהיו , לדוגמה , לפני חמישים שנה . אבל מה שחשוב אינו השאלה אם הטכניקה של אנה פבלובה , לו הייתה עולה לרקוד בפנינו , הייתה נחשבת בעינינו נחותה בהשוואה לטכניקה של חבר ב - corps de ballet של ניו יורק סיטי בלט של ימינו . מה שחשוב הוא השאלה מה הייתה המשמעות שלה לאנשים של תקופתה , מה היו המקורות האישיים שלה ומה הייתה השפעתה על הצופים בה . הניסיון לראות את הרקדנים של העבר כתוצרים של העידן שלהם , הניסיון לראות אותם כמו שהאנשים בזמנם ראו אותם , מהווה אתגר . אין מנוס מהידיעה שפער הזמן מפתה אותנו לזהות זיקות ולגבש דעות שלא היו אפשריות ככל הנראה למי שחי באותה תקופה נידונה . היכן שהם ראו בעבר עצים , אנו רואים כעת יער , והניסיון להתבונן בו זמנית משתי נקודות המבט עלול לעורר קשיים מרובים . כשאני כותבת על רקדנים מהתקופה שלי , הבעיה מתהפכת : קל יותר לתאר תופעה מאשר להבין אותה לפי ההקשרים שלה . העובדה שספר זה תוכנן כאסופת מאמרים על התמורות ההיסטוריות בסגנון , ולא בתור סקירה היסטורית מקיפה או בתור סדרה של אוטוביוגרפיות קצרות , הכשירה אפשרויות מבניות מסוימות – היא העניקה לי חירות , לדוגמה , להתמקד בפוקין בעיקר מבחינת תפקידו בגיבוש דימוי אקזוטי וטעון מינית של הרקדן , או לבחון את היצירה של מריוס פטיפה ברוסיה הצארית בשלושה הקשרים שונים : הנשים הלא – ארציות של הבלט של המאה התשע – עשרה , האוריינטליזם וכן ה " סימפוניזם המחולי ” . מאחר שעיקר עיסוקי בהמצאתו או בגיבושו של דימוי כלשהו , מוזכרים כוריאוגרפים חשובים רבים בקיצור רב , אם בכלל . כמו כן , מגוון הסגנונות של הוודוויל ושל הקומדיה המוזיקלית אינו עומד כלל לדיון .

הוצאת אסיה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר