|
עמוד:9
הקדמה : סיוט של יועץ בית ספר במבט לאחור , איך קרה שבניתי את קורות החיים המושלמים בשביל גוגל קיבלתי את המשכורת הראשונה שלי בקיץ , 1987 כשהייתי בן . 14 התיכון שבו למדנו הזמין אותי ואת ג ' ייסון קורלי , החבר הכי טוב שלי , להירשם לקורס תרבות הדיון בחופש הגדול שלפני כיתה ט ' . בשנה הבאה כבר לימדנו בקורס הזה . כל אחד מאיתנו הרוויח 420 דולר . במהלך עשרים ושמונה השנים הבאות צברתי מפה ומשם שלל שורות בקורות החיים שהתיאור הטוב ביותר שלהם הוא " סיוט של יועץ בית ספר " : עבדתי במעדנייה , במסעדה ובספרייה . נתתי שיעורים פרטיים לתלמידי תיכון בקליפורניה ולימדתי אנגלית בבית ספר יסודי ביפן . הייתי מציל , אמיתי , בבריכה במכללה שבה למדתי , ואז גילמתי תפקיד של מציל בטלוויזיה : הופעתי ב " משמר המפרץ" בתור מציל בסצנת פלאשבק שהתרחשה בשנות השישים ואחר כך בתפקיד הפופולרי " איש הולך ברקע " . עזרתי להקים עמותה לתמיכה בנוער בסיכון ועבדתי במפעל שייצר מוצרי בנייה . הגעתי במקרה לייעוץ שכר בכירים , ובכל התבונה שיכול בן 24 למצוא בעצמו הגעתי למסקנה שמשאבי אנוש הוא תחום שקופא על השמרים ונמלטתי ללימודי תואר במנהל עסקים . שנתיים אחר כך הצטרפתי לחברת הייעוץ מקינזי ( , ( McKinsey & Company ושם התמקדתי מעט ככל האפשר בסוגיות של עובדים . בתקופת השגשוג של חברות הדוט קום עד לתחילת שנות האלפיים ייעצתי לחברות טכנולוגיה לגבי צמיחה של מכירות , משתמשים וארגונים . וכשהבועה התפוצצה ייעצתי לחברות טכנולוגיה לגבי קיצוץ בעלויות , התנהלות יעילה ומעבר לתחומים חדשים . אבל בשנת 2003 כבר הייתי מתוסכל . מתוסכל , כי אפילו תוכניות עסקיות העשויות לעילא ולעילא מתפרקות כשאנשים לא מאמינים בהן . מתוסכל , כי מנהלים תמיד דיברו על כך שהעובדים עומדים בראש סדר העדיפויות , ואז התייחסו אליהם כמו לגלגלי שיניים שאפשר
|
|