פתח דבר

עמוד:13

נזכרת שאמר פעם , " וירוס מרתה גרהם ” , " וירוס מרס קנינגהם ” . " יצירתו של פורסייט קיימת רק ברגע . להבדיל מציור , מוזיקה , ספרות , פיסול וכל אמנות שניתן לחוות כפי שנוצרה במקור , המופע עצמו קשור בחבל הטבור לבילי [ פורסייט ] ויונק ממנו את תכלית חייו . ” הטקסט הזה מופיע ברשימה שאוהד העביר לי פעם , לפני שנים , לקראת ביקורו של פורסייט בארץ . הוא רצה לפרסם מעין גילוי דעת , מין " קול קורא ” , כדי להעיר ולעורר את הקהל הישראלי , אמנים ומדענים וחובבי רוק וספרות לקראת בואו של האמן הגדול . היום אפשר לראות שבקריאתו , באהבתו לפורסייט , דיבר נהרין בעצם גם על עצמו , על המופע שקשור אליו בחבל הטבור ויונק ממנו את תכלית חייו . אוהד מסרב להיות מתועד . הקטע האוטוביוגרפי מביך אותו . הדרך היחידה שאני רוצה להיות מתועד , מתעקש אוהד , זה כווירוס . קטן , חודר , עוצמתי , מידבק , משתלט , בניגוד לעצמך . הוא מאתגר , הגוף נלחם בו , והוא אפשרי לזיהוי , אך גם אנונימי , נותר בעולם , כמו אהבה ללא תנאי . זו ישות שהיא מיצוי אפלטוני , אם תרצו , של אותה דמות בשר ודם , אותו מקרה פרטי של קיבוצניק שהפך לרקדן , שכולו דחייה של כל מידור שאנו נעים בין חלקיו בשם הסדר , בניסיון להסביר , ולו לרגע , את הכאוס . אין היררכיה בעולמו של נהרין . אין חשוב יותר או חשוב פחות . יש עצמים ותנועות וצלילים המשייטים סביבו . אני אוספת את המראות שנגלים כאשר אנו רוקדים את ספר השיחות הבלתי אפשרי עם אוהד נהרין . כמו במסע סהרורי , נחלוף על פני הריקוד , נתנגש פנים ואחור

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא