|
|
עמוד:12
שוב ושוב ניסיתי להיענות לבקשת העורך : מה שאנחנו מבקשים , הוא אומר , זו תשובה על היחס בין " הבינלאומיות למקומיות ” במחול ועל " איך עושים מחול ” . מה שמתבקש , אנא ממך , הוא הגדרה של עולם המושגים במחול – מהי כוריאוגרפיה ? מהי מוזיקה ? ומהי תאורה של מחול ? ואנו רוצים לדעת על המפגש של אוהד עם העולם ומהו " האני מאמין ” שלו , ומה חלקו של התיאטרון בתוך המחול ? ומה בקשר לעימות בין הקלאסי למודרני ? אך בדרך לאוהד השאלות מחווירות , מאבדות את קולן . אני יושבת עם אוהד , כותבת , מקליטה , ושוב מוצאת את עצמי מובלת כמו בריקוד , במעגל – הוא מחזיק בידי , עומד במרכז , וכמו בריקוד זוגות עתיק מוליך אותי בעיגול גדול מסביבו , ידינו המושטות זו אל זו רק שומרות על המרחק שביני לבינו . השאלות הנבונות מתנגשות בסוג אחר של טקסט שאוהד אומר . המפגש בין עיתונות נאורה ככל שתהיה עם שירה שמשיבה לשאלות בשאלות חדשות אינו עולה יפה . כמו דוברים בשתי שפות , עלינו להמציא שפת סימנים חדשה שתשמש את שנינו . ואף על פי שאיני רוצה , עלי להישאר במעגל החיצוני ולהיות מובלת סחור סחור , ומתוך בליל המראות , המילים , רגעי המחול וההבלחות של תובנות חדשות , עלי להסתפק בדיבור – גוף האמיתי של אוהד , זה הגוף של ריקודיו . באחת הפגישות שלנו , בניסיון נואש לדובב את אוהד באופן סדור על " מוזיקה ” , הוא מחייך ומגלה לי את שם העבודה החדשה שהוא עובד עליה בימים אלו . וירוס אוהד נהרין הוא אומר וצוחק . וירוס נשמע לי מאיים , חולי , סיכון , אך אוהד אינו נכנע , ואני
|
|