|
עמוד:
ישר למחנה של מנהיג הכורדים מולא מוסטפא ברזאני – חיימק ' ה לבקוב , היה יועץ מיוחד למולא לעניינים אסטרטגיים ; ראש המשלחת אריק רגב ז " ל , שלא ידע מילה בערבית אבל היה היועץ הצבאי ; ואני – נציג המוסד שנשלח לסייע לכורדים בהקמת מערך מודיעין עצמאי ולהיות הצלם והמתעד של המשלחת . כשהתכוננו לנסיעה למדנו חומר רקע וגם עברנו קורס עזרה ראשונה , משום שנסענו לאזור קרבות וידענו שאנחנו הולכים לחיות בתנאי שדה מוחלטים . הגענו לבית החולים איכילוב , שם נפגשנו עם רופא ששירת בצבא האדום , ד " ר עצמון , שהיה כירורג מאוד מוכר . סיפרנו לו שאנחנו נוסעים לתאילנד ונשהה באזור מאוד מרוחק , שבו אין בתי חולים , רופאים ותרופות נגישות , והתייעצנו איתו אילו כדורים וציוד רפואי חיוני עלינו לקחת כדי שנוכל לארגן ערכת עזרה ראשונה יעילה . לא שיקרנו לו , כל הפרטים שנתנו לו היו נכונים , למעט המדינה , תאילנד . אחרי שד " ר עצמון הסביר לנו על מחלות אפשריות ומצבים מסוכנים , ואני רשמתי הכול בפנקס , חיימק ' ה שאל אותו : " ד " ר עצמון , אמור לי בבקשה מה אנחנו עושים במקרה של הכשת נחש ארסי ? " . " דבר ראשון " , אומר הדוקטור , " אל תעשו חתך ואל תמצצו את הדם . זו טעות טיפשית כי כך אתם מעבירים את הרעל מאחד לשני . דבר שני , נסו לעצור את הדם . אם הדם לא זורם - הארס לא מתפשט בגוף . והדבר הכי חשוב : תזמינו מיד הליקופטר שייקח אתכם לבית חולים " . אז חיימק ' ה אמר לי : " אלישע , אני רואה שאתה כל הזמן רושם בפנקס , אני חושב שאתה צריך לרשום תחת הכותרת ' טיפול בהכשת נחש - ארס נחשים - הליקופטר מיידי '" . וזו תמיד הייתה הבדיחה שלנו . הכיסוי לתקופת ההיעדרות שלי מנפטא בזמן הקורס לכורדים היה שירות מילואים מיוחד . ליציאה לכורדיסטאן כבר היה כיסוי יותר מעמיק ופרטני . הודעתי שנסעתי בשליחות האו " ם לצפון תאילנד , להעניק סיוע לתושבים בשל הניסיון שלי בפיתוח אזורים , בעיקר על רקע צמיחת העיר ערד ומחנה זוהר איך יגיבו לעוד היעלמות מסתורית מרגע קבלת הבשורה על הנסיעה הייתי כל כך שקוע בהכנות לכורדיסטאן , עד שלגמרי שכחתי להסדיר את העניין עם העבודה . באותה תקופה עבדתי בתפקיד בכיר בחברת נפט אזרחית , אחרי שירות מילואים של כמעט שלושה חודשים באתיופיה . לא ידעתי איך יגיבו בחברה לעוד היעלמות מסתורית שלי . המזל הגדול ביותר שלי היה שמנכ " ל החברה , יצחק סירקין , שירת עם אבי ב " הגנה " . יצחק היה איש בעל תודעה ציונית גבוהה מאוד , וברגע שפנו אליו מהמוסד באשר לשירותי , הוא מייד הבטיח לי ולהם שמקום העבודה שלי יישמר . יתרה מכך - הוא הגיע לסידור עם המוסד שאני אמשיך לקבל את המשכורת שלי מנפטא כדי שלא אצטרך להיות רשום במוסד . כך בכל חודש המוסד יעביר את הכסף לנפטא , והחברה תמשיך להוציא לי תלוש משכורת , ממש כאילו אני עובד בחברה . למה הוא היה כל כך טוב אליי ? יום אחד אבי בא לבקר אותי במשרדי נפטא , שהיו בפינת הרחובות קרליבך - חשמונאים בתל אביב . הוא נכנס לבניין , ובמסדרון של משרדי פגש את סירקין . הם התחבקו ושמחו , ואז וסירקין שאל אותו : " אליעזר , מה אתה עושה פה , באת אליי ? " , אבי הצביע על השלט שעל דלתי , הנושא את שמי . " מה הקשר שלך לאלישע ? " , תמה סירקין , " מה זאת אומרת מה הקשר ? הוא הבן שלי ! " , אבי השיב . ואז באמת הייתה שמחה גדולה מאוד . אף פעם לא סיפרתי לסירקין על אבי ותמיד הצנעתי את ההיסטוריה שלי . מאז אותה פגישה , סירקין היה לי ממש כמו אבא שני , ודאג לי מאוד . כמעט שנה לא הייתי בנפטא ועדיין לא פוטרתי ולא נאלצתי לוותר על מעמדי או תפקידיי בחברה . זה באמת היה משהו מיוחד . אגב , הכיסוי לתקופת ההיעדרות שלי מנפטא בזמן הקורס לכורדים היה שירות מילואים מיוחד . ליציאה לכורדיסטאן כבר היה כיסוי יותר מעמיק ופרטני . הודעתי שנסעתי בשליחות האו " ם לצפון תאילנד , להעניק סיוע לתושבים בשל הניסיון שלי בפיתוח אזורים , בעיקר על רקע צמיחת העיר ערד ומחנה זוהר . כדי שהכיסוי יהיה מושלם כתבתי לבנות שלי , לאשתי ולחברים מהעבודה מכתבים לפני שטסתי , ובתאריכים קצובים מראש שלחו אותם בדואר דיפלומטי לארץ . אשתי ידעה בדיוק איפה אני נמצא . דאגו לדווח לה ולעדכן אותה . קוריוז משעשע הוא שאחרי שנים נפגשתי בלוס אנג ' לס עם חזי כרמל , שהיה פעם איש מוסד , והוא אמר לי : " אתה יודע אלישע , יום אחד התרגזתי על המוסד : איזה מין מושחתים הם . כשאני הייתי ראש השלוחה שלהם בתאילנד , קיבלתי הוראה חד משמעית לקנות כל מיני בולים , ממש אוספים שלמים , מעטפות ולשלוח לבנות שלך " . " מה פה מושחת ? " , שאלתי אותו , " למה אני צריך להתעסק בזה ? ועוד אמרו לי שאני צריך אישית לוודא ולבדוק שזה נשלח והגיע לארץ " . חייכתי . " מה אתה מחייך ? " , הוא שואל אותי בעצבנות , ואז סיפרתי לו את הסיפור והוא צחק . לילה ראשון בלתי נשכח ערב הטיסה הגיע . עלינו על המטוס ונחתנו בטהרן . החניכים הכורדים שלי היו על אותו מטוס תובלה , אבל בתא אחר , סמוי , וכלל לא ידעו שהם טסים איתנו . כשהמטוס נחת סילקו אותנו קודם ואחר כך הורידו אותם . נשארנו בטהרן כמה ימים לפגישה עם גורמי ביטחון איראניים ועם ראש שלוחת המוסד באיראן , שהיה אחראי על הנושא הכורדי - דוד קרון מכפר מנחם שהיה לימים חברי הטוב , מורי ורבי . אחרי כמה ימים הגענו לכורדיסטאן , ואת ההלם של הלילה הראשון לא אשכח . הגענו למחנה של מולא מוסטפא , ואת פנינו קיבלו אנשי המוסד שישבו שם לפנינו . התארגנו והלכנו איש לאוהלו . פתאום באמצע הלילה שמענו צעקות שבר : " חייה ! חייה ! " , שפירושו נחש . מה מסתבר ? ביום היו מוציאים את השמיכות מהאוהלים ומניחים אותן על דפנות האוהל לאוורור . אחד מהאלחוטאים הישראלים לא הכניס את השמיכה שלו כשעוד הייתה שמש בשמים , ואסף אותה לאוהלו רק בשעת לילה מאוחרת . כשהוא נשכב אלישע רואי . " התנאי שלי לקחת על עצמי את הקורס היה צירופי למשלחת לכורדיסטאן"
|
|