|
|
עמוד:9
פתח דבר כשהייתי ילד , אמא שלי , שגדלה בבודפשט בבית מתבולל , בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה , אמרה לי : אתה יודע , היהודים ההונגרים הם אלה שהמציאו את הציונות - הרצל ונורדאו - אבל , כשבאנו לארץ , גילינו שהרוסים והפולנים , שהגיעו לכאן לפנינו , כבר השתלטו על הכול : הממשלה , הכנסת , ההסתדרות . על מה לא . ואז מה כבר יכולנו לעשות . רק להסתכל מהצד ולצחוק על הכול . ובגלל זה , היא המשיכה , כל הסאטיריקונים והקריקטוריסטים בארץ הם הונגרים . דוש וקישון וזאב - כולם . אמא שלי , זיכרונה לברכה , לא היתה מקור היסטורי אמין במיוחד . אבל הדברים האלה שאמרה - פעמים רבות בגרסאות שונות - נטמעו בי . גדלתי בהרגשה שהאשכנזים - בניגוד למה שהייתי יכול להבין בבית הספר הממלכתי ה " אינטגרטיבי" שלמדתי בו , שהיתה בו נציגות של כל התפוצות היהודיות , שנחלקו באורח " טבעי" לאשכנזים ומזרחיים - אינם שייכים בדיוק לאותה " קהילה " . וגם , כפי שעולה מהעדות של אמי , שה " קהילה " של הורי - גם אבי הגיע מהונגריה , אבל מבית שהיה שייך לחסידות סטמר ( מה שהפך אותו בעיני אמי ל " ספק - הונגרי " ) - לא זכתה למקום הראוי לה ; כלומר , שהישגיה התרבותיים , החברתיים והפוליטיים נחמסו או מוזערו על ידי " קהילה " אחרת , חזקה ומאורגנת יותר . התובנה הזו , ואולי מוטב הרגישות הזו , מלווה אותי כבר שנים רבות , והיא ניכרת בחיבורי האקדמיים . בין היתר , במקום הרב שהקדשתי לחקר יצירתו של אהרן אפלפלד , שהוא כמדומה הסופר העברי ה " אוסטרו - הונגרי " החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים . התובנה , ואולי הרגישות הזו , ניכרת גם בחלק משיפוטי הטעם שלי כעורך - למשל , באהבתי הגדולה ליואל הופמן וליצירתו . בפרק הראשון של הספר עשיתי , לראשונה בחיי , ניסיון לבחון ברצינות את התובנה ו / או הרגישות הזו . ניסיתי לבדוק אם אכן אפשר לדבר על היהודים המזרח - אירופים מזה ועל היהודים המרכז - אירופים מזה כשייכים לשתי קהילות או חברות שונות . במקביל , ומתוך הנחה מוקדמת שהדברים קשורים זה בזה , ניסיתי לבדוק , האם אפשר לדבר על שני נוסחים ספרותיים נבדלים : סגנון יהודי מזרח - אירופי וסגנון יהודי מרכז -
|
|