|
|
עמוד:11
והוספתי להקשיב לדבריו . " אני יושב עם גבר בן ארבעים וחמש או חמישים , אחרי עשרות שנים של עבודה " , המשיך , " יש לו ארבעה בנים . אתה יודע איך זה אצלם - הם חייבים לבנות בתים רק לבנים שלהם . הבנות , לעומת זאת , מתחתנות עם בנים שאבותיהם מחויבים לבנות להם בית . ככה כולם מסודרים . הבנים שלו בני עשרים - ושבע , עשרים - ושתיים , שבע - עשרה ושתים - עשרה . זאת אומרת , הגדולים כבר זכאים להשתתף במכרז והצעירים עדיין לא . אבל הוא אומר לי שיחכור דונם לבנייה רק אם זה יהיה עבור כל בניו " . הוא נעץ את מבטו בסלע כחוכך בדעתו איך להמשיך את ההסבר . " אני מנסה לשכנע אותו שיתחבר עם אבא אחר , עם שני בנים כמו בניו שלו , בגיל הזכאות , ושיקנו את הדונם ביחד . כך זה יהיה במסגרת הקריטריונים שלנו " , הוא השהה עליי את מבטו המחייך , כמוצא פתרון לחידה , " אבל אז הוא אומר לי שהוא בשום אופן לא ירכוש ביחד עם מישהו מהחמולה האחרת . הרי אני לא יכול לתת לו זכאות על בן שהוא לא בונה לו עכשיו , זה ממש לא מתאים לתקנות משרד השיכון . מה אפשר לעשות ? עד שהחברה הערבית לא תשתנה אי - אפשר להקצות להם קרקע ולתת להם משכנתא . הרי אתה מכיר אותם - ככה זה אצלם " . מבטי פנה ממנו אל השמיים זרועי העננים הלבנים של הגליל , וזיכרוני נדד משם כשלושים שנים לאחור . הייתי מהלך באחת השדרות המרכזיות בקיבוץ , וליד עץ האיקליפטוס הגדול בא מולי הגזבר . "טוב שאני רואה אותך " , הוא אמר , " בקרוב תהיה בן עשרים - ושתיים , נכון ? " ובלי לחכות לתשובה הוסיף : " אני מבקש שתכניס את תעודת הזהות שלך למזכירות הטכנית , אני צריך אותה לאיזו פרוצדורה " . לא זכרתי אם שאלתי אותו לאיזו מטרה התעודה נחוצה לו , וממילא לא חשבתי על כך יותר מדי . כעבור עשרים שנה , ואני מזכיר הקיבוץ , ישבנו לתכנן את בניית השכונה שבה נבנה גם הבית שלי . כשהתלבטנו אם לקחת משכנתא לצורך בניית השכונה החדשה , אמרתי שלמיטב הבנתי כל אדם זכאי פעם אחת לקבל משכנתא בתנאים מועדפים ממשרד השיכון . מרכז
|
|