|
|
עמוד:9
מבוא – החינוך כדיאלוג הדיאלוג הוא יחס : המונח " דיאלוג " שבכותרת איננו מונח נרדף ל " דיבור " . המונח , הלקוח מעולמם הרוחני של מרטין בובר ושל שמואל הוגו ברגמן ( ראה : בובר , , 2007 ברגמן , ( 2007 , 1996 עניינו בהבנת הממשות של הקיום האנושי כממשות של זיקות . שום קיום אנושי ממשי , מעצם טיבו , אינו קיום " נפרד " , קיום " לחוד " . קיום " לחוד " כזה ייתכן רק בדיון תאורטי מכליל , שהינו , לפיכך , דיון בדיוני - הוא משעבד אותו קיום ממשי , יומיומי , להיגיון מופשט , המנסה להבינו במונחים מוכללים , והרי הללו זרים לו לגמרי . מהפרספקטיבה הדיאלוגית , אפילו בדידות וניכור , המבטאים המובהקים ביותר של קיום " נפרד " , קיום " לחוד " כביכול , נתפסים כזיקה דו - קוטבית : הקושי הבא לידי ביטוי בבדידות ובניכור נובע מן הקושי של האדם לפגוש את זולתו בשל הקושי שלו לפגוש את עצמו , ממש כשם שהקושי לפגוש את עצמו הוא תוצר הקושי של האדם לפגוש את זולתו . המעשה החינוכי כמגשים המלא ביותר של הזיקה הדיאלוגית : במונחי בובר , המעשה החינוכי הוא המעשה המגשים באופן המלא ביותר את הזיקה הדיאלוגית הזו , שכן , בניגוד למעשים אנושיים אחרים , הנובעים ממטרות ומאינטרסים שונים ומשונים , מעשה החניכה הוא מעשה המרוכז כל - כולו בדיאלוג עצמו . בניגוד לגישתו הדיאלוגית הכללית של בובר , שבה מופנית התביעה הדיאלוגית באופן שווה אל כל משתתפי הדיאלוג , התביעה לדיאלוג החינוכי אינה " סימטרית " - היא מופנית כולה אל המחנך . בובר מדבר על יחס המחנך לחניכו כיחס של " הקפה " ( בובר , . ( 257 : 2007 מתוך יחס כזה אמור המחנך לראות את הדברים , בו - זמנית , הן מנקודת ראותו שלו , הן מזו של חניכו . אולם , בשל האופי הדיאלוגי של ממשות היומיום , אין " הקפה " זו של החניך , על כל נפילותיו וכישלונותיו , אפשרית ללא קבלה עמוקה של המחנך את עצמו - ללא היכולת לקבל את עצמו , על נפילותיו וכישלונותיו שלו , לא יוכל המחנך " להקיף " את חניכו . דוגמא למימוש התפיסה הדיאלוגית בחינוך : בשיעורי בסמינר הקיבוצים , צורף לזיקת המחנך - חניך " פרטנר " נוסף - יצירות הספרות והקולנוע שבאמצעותן הומחשה הדרך הדיאלוגית . ברצוני להתמקד בדוגמא אחת , הממחישה את הדיאלוג " משולש הצלעות " הזה : לפני מספר שנים נפתח בסמינר הקיבוצים
|
|